האמת? תמיד הייתי קצת סקפטית לגבי כל הקטע הזה של מדיטציה. "לרוקן את הראש"? איך אפשר בכלל?! ניסיתי כמה פעמים, בעיקר כי הרגשתי שאני "צריכה", והתוצאה תמיד הייתה אותה אחת: תסכול. הראש שלי היה מלא במחשבות, הגוף התגרד לי, והשעון כאילו זחל לאחור.
ואז, לפני כמה חודשים, החלטתי לנסות גישה קצת אחרת. קניתי שעון חכם (כן, אני יודעת, קצת אירוני למדוד טכנולוגית משהו שאמור להיות כל כך טבעי), והתחלתי לעקוב אחרי הדופק שלי בזמן מדיטציה. ציפיתי, איך נאמר, לניסים ונפלאות. דופק שיצנח פתאום לרמות של בודהה נינוח. מה שקרה בפועל היה… משהו אחר לגמרי.
ההתחלה המגומגמת (או: איך כמעט ויתרתי)
בימים הראשונים, הדופק שלי דווקא עלה! כאילו הגוף שלי נכנס למצב "סטרס" מזה שאני יושבת בשקט. הייתי מתוסכלת. חשבתי לעצמי, "נו, הנה עוד שטות שלא עובדת עליי." כבר הייתי מוכנה לוותר, אבל אז נזכרתי במשהו שקראתי פעם בספר של ד"ר ג'ו דיספנזה (Dispenza, J. (2012). Breaking the Habit of Being Yourself: How to Lose Your Mind and Create a New One. Hay House.), על כך שהגוף שלנו מגיב להתנגדות לשינוי כמו שהוא מגיב לסכנה פיזית. אוקיי, חשבתי, אולי אני פשוט צריכה לתת לזה צ'אנס.
הטריק הקטן ששינה הכל (וזה לא מה שחשבתם)
הבנתי שאני מנסה "לכפות" רוגע על עצמי. במקום זה, החלטתי להתחיל להתמקד בתחושות הפיזיות בגוף שלי. לא ניסיתי "להעלים" את המחשבות, פשוט התבוננתי בהן כמו עננים חולפים בשמיים. וזה עבד! לא מיד, אבל אחרי כמה ימים, שמתי לב שהדופק שלי מתחיל לרדת בהדרגה.
וזה היה רגע מכונן.
הנקודה היא, לא צריך לרדוף אחרי "הרוגע המושלם". צריך פשוט להיות נוכחים עם מה שיש.
התובנה המפתיעה (וזה קשור בכלל לאהבה עצמית)
הדבר הכי מפתיע שגיליתי זה שהדופק שלי לא רק ירד בזמן מדיטציה, אלא גם השתנה לאורך היום. שמתי לב שכשאני עושה דברים שאני אוהבת – לכתוב, לטייל בטבע, לשוחח עם חברות טובות – הדופק שלי באופן טבעי נמוך יותר וגם יותר יציב. כאילו הגוף שלי אומר לי, "נעמה, זה מה שאת צריכה לעשות יותר."
זה גרם לי לחשוב על משהו ששמעתי פעם מברנה בראון (Brown, B. (2010). The Gifts of Imperfection: Let Go of Who You Think You're Supposed to Be and Embrace Who You Are. Hazelden Publishing.): שאנחנו הכי פגיעים, והכי אותנטיים, כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת. והפגיעות הזו היא בעצם המפתח לקשר אמיתי עם עצמנו ועם אחרים.
אז אולי המדיטציה היא לא רק על "להרגיע את הראש," אלא על להקשיב ללב.
אבל מה אם את מרגישה שאת לא מצליחה "להגיע לשם"? האם זה אומר שמדיטציה לא בשבילך?
מגבלות וגילויים (ולמה זה בסדר לא להיות מושלמת)
אני לא רוצה לצייר תמונה ורודה מדי. יש ימים שהדופק שלי עדיין משתולל, ויש מדיטציות שמרגישות כמו מלחמת עולם בתוך הראש שלי. אבל למדתי לקבל את זה. הבנתי שלא מדובר ב"פתרון קסם" אלא בתהליך מתמשך.
אני חושבת שאחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שמדיטציה צריכה להיראות או להרגיש בצורה מסוימת. אבל האמת היא שאין "דרך נכונה" לעשות את זה. כל אחד צריך למצוא את הדרך שמתאימה לו. אולי זה מדיטציה בישיבה, אולי זה הליכה בטבע, אולי זה צביעה במנדלות. העיקר זה למצוא משהו שעוזר לך להתחבר לעצמך.
אז מה הלאה? אני ממשיכה לעקוב אחרי הדופק שלי, לא כמטרה בפני עצמה, אלא ככלי שיכול לעזור לי להבין את עצמי קצת יותר טוב. אני רוצה לחקור את הקשר בין הדופק שלי לבין רגשות שונים – שמחה, עצב, כעס – ולראות איך אני יכולה להשתמש בידע הזה כדי לחיות חיים יותר שלווים ומאושרים.
אני תוהה, האם גם אתן ניסיתן לעקוב אחרי מדדים פיזיים בזמן מדיטציה? מה גיליתן? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכן!
