אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול. יושבת על הספה, מנסה להתרכז בספר, אבל הראש שלי פשוט רועש. רעש של רשימות, דאגות, פגישות שצריך לתזמן, הודעות שלא עניתי עליהן. מכירות את זה? חוסר שקט כזה שמקשה לנשום, שלא לדבר על לישון. ניסיתי הכל – מדיטציה, תה קמומיל, אפילו אפליקציות של רעש לבן. כלום לא עזר.
ואז, יום אחד, בשיחה עם סבתא שלי – אישה חכמה שגדלה על האדמה – היא אמרה לי: "נעמה, למה את מחפשת רחוק כשהתרופה צומחת לך ליד הבית?"
סבתא תמיד ידעה אינטואיטיבית דברים שאני למדתי שנים באוניברסיטה. זה מתסכל ומעורר השראה בו זמנית. היא דיברה על צמח מקומי, נפוץ, שאף פעם לא ייחסתי לו חשיבות – הלואיזה. כן, אותה לואיזה ששותים סתם ככה בתה. היא הסבירה לי איך להכין ממנה טינקטורה, תמצית מרוכזת ששומרת על הסגולות המרפאות של הצמח.
הייתי סקפטית, מודה. אחרי כל הניסיונות הכושלים, לא האמנתי שטינקטורה פשוטה מצמח שאפשר למצוא בכל גינה תעזור לי. אבל הקשבתי לסבתא, ניסיתי. מה כבר יכולתי להפסיד?
הכנתי את הטינקטורה לפי ההוראות שלה, תהליך פשוט יחסית של השריה של העלים באלכוהול. אחרי כמה שבועות, סיננתי וניסיתי. כמה טיפות מתחת ללשון, והמתנתי.
ו… וואו. פשוט וואו.
הייתי המומה. אחרי כמה דקות הרגשתי גלים של רוגע עוטפים אותי. לא מדובר ברוגע מעייף, כמו אחרי כדור שינה, אלא ברוגע צלול, כאילו מישהו ניקה לי את החלונות של הנפש. יכולתי לנשום עמוק, להתרכז במה שאני עושה, בלי הרעש הבלתי פוסק ברקע.
זה היה רגע מכונן.
למה הלואיזה עבדה איפה שדברים אחרים נכשלו?
אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים (מאמרים כמו זה של Duke, J. A. (2002). Handbook of medicinal herbs. CRC press.), התייעצתי עם הרבליסטים, ושמעתי סיפורים של אנשים אחרים שהלואיזה עזרה להם. הבנתי שללואיזה יש השפעה מרגיעה על מערכת העצבים, היא עוזרת להפחית חרדה ולשפר את איכות השינה. אבל זה לא רק המדע. זה גם משהו עמוק יותר, קשור לחיבור שלנו לטבע, לאדמה, למסורת.
אבל רגע, אני לא רוצה שתחשבו שאני מוכרת פה תרופת פלא. טינקטורת לואיזה לא פותרת את כל הבעיות שלי. היא לא מעלימה את הדאגות או את המשימות שמחכות לי. אבל היא נותנת לי את הכוח להתמודד איתן בצורה רגועה יותר, מפוכחת יותר. היא מאפשרת לי לנשום.
זהו כלי, לא פתרון קסם.
ואולי, זאת בדיוק התובנה המפתיעה כאן. אנחנו כל כך רגילים לחפש פתרונות מהירים, כדורים, אפליקציות, דברים חיצוניים שישתיקו את הרעש. אבל לפעמים, התשובה נמצאת ממש מתחת לאף שלנו, בצמח פשוט, זמין, שצומח בכל גינה.
החוויה הזו גרמה לי לחשוב מחדש על הרבה דברים. על הקשר שלי לטבע, על החשיבות של מסורות עתיקות, על הצורך להקשיב לגוף שלי ולסבתא שלי.
התחלתי לשים לב לצמחים אחרים סביבי, ללמוד על הסגולות שלהם. גיליתי עולם שלם של ריפוי טבעי, של ידע עתיק שעובר מדור לדור.
אני לא רופאה ולא הרבליסטית מוסמכת. אני פשוט אישה שגילתה את הכוח המרפא של צמח מקומי, ואני רוצה לחלוק את זה איתכן.
אני מבינה את הספקנות. אני מבינה את הצורך בפתרונות מהירים. אבל אני גם יודעת כמה חשוב לעצור לרגע, לנשום עמוק, ולהקשיב לטבע.
ואולי, רק אולי, למצוא את השקט שלכם בטינקטורה פשוטה מצמח מקומי.
אבל השאלה האמיתית היא – האם אנחנו באמת מוכנים להאט מספיק כדי להקשיב ללחש הירוק של הטבע?
אני עדיין חוקרת ולומדת. אני עדיין טועה ומנסה שוב. אבל אני כבר לא מחפשת פתרונות קסם רחוקים. אני מחפשת את החיבור, את הקשר, את השקט שנמצא ממש כאן, סביבי.
אני ממשיכה במסע שלי, עם טינקטורת הלואיזה בתיק וסבתא שלי בלב. ואתם? מה הצמח המקומי שלכם? איזה שקט אתם מחפשים?
