האמת? פעם הייתי בטוחה שהחוסן הנפשי שלי טמון רק בראש. מדיטציות, פסיכולוגיה חיובית, מחשבות חיוביות… האמנתי שאם רק אשלוט במחשבות שלי, אוכל לשלוט בכל דבר. כמה נאיבית הייתי.
ואז זה קרה. משבר אישי גדול טלטל אותי. כל הכלים שלמדתי פשוט התפוגגו. הרגשתי כאילו אני טובעת בתוך עצמי, חסרת אונים. ניסיתי להיאחז במחשבות החיוביות, אבל הן נשמעו כמו מנטרות ריקות. כאילו המוח שלי בגד בי.
מה עושים כשמה שאמור לעזור לא עובד? שם התחיל המסע האמיתי שלי. המסע שהוביל אותי למולקולת המפתח לחוסן נפשי – והיא בכלל לא נמצאת במוח.
דופמין? סרוטונין? לא הפעם.
בטח ציפיתן שאדבר על דופמין או סרוטונין, נכון? שני השליחים הכימיים המוכרים האלה שמווסתים מצב רוח. אבל לא. הפעם אנחנו מדברות על משהו עמוק יותר, משהו שמשפיע על כל המערכת – BDNF, או Brain-Derived Neurotrophic Factor.
BDNF הוא חלבון שממלא תפקיד קריטי בגדילה, בהישרדות ובתפקוד של תאי עצב במוח. אפשר לדמות אותו לדשן עבור המוח. הוא מעודד יצירת קשרים חדשים, מחזק קשרים קיימים ומגן על תאי עצב מפני נזק. במילים פשוטות: BDNF עוזר למוח שלך להיות גמיש וחזק יותר.
אבל הנה הטוויסט: רוב ה-BDNF לא מיוצר במוח. הוא מיוצר… בגוף!
הגילוי הזה שינה לי הכל. פתאום הבנתי שהגישה שלי הייתה הפוכה. במקום לנסות לשלוט במוח, אני צריכה לדאוג לגוף, והוא כבר יעזור למוח.
איך התנועה משפיעה על ה-BDNF?
מחקרים מראים שפעילות גופנית מגבירה משמעותית את רמות ה-BDNF במוח. לא סתם פעילות, אלא פעילות שמעלה את הדופק ומפעילה את השרירים. למשל, מחקר שפורסם ב- Journal of Neuroscience הראה שריצה קצרה אך אינטנסיבית העלתה את רמות ה-BDNF בקרב המשתתפים (Cotman, C. W., & Berchtold, N. C. (2002). Exercise: a behavioral intervention to enhance brain health and plasticity. Trends in Neurosciences, 25(6), 295–301.).
אבל רגע, מה הקשר בין פעילות גופנית לחוסן נפשי?
כאן זה נהיה מעניין. BDNF לא רק משפר את התפקוד הקוגניטיבי (זיכרון, למידה, ריכוז). הוא גם משפיע על מצב הרוח, מפחית חרדה ודיכאון, ואפילו משפר את היכולת להתמודד עם לחץ. הוא ממש עוזר למוח שלך להיות גמיש יותר מול אתגרים.
הטעות שלי (ושלי עוד רבות אחרות)
אני מודה, פעם הייתי מזלזלת בחשיבות של פעילות גופנית. חשבתי שזה בזבוז זמן, שאפשר להשיג תוצאות דומות בעזרת תרופות או טיפול פסיכולוגי. טעות! פעילות גופנית היא לא רק "תוספת נחמדה", אלא מרכיב חיוני בבריאות הנפשית.
וגם, חשבתי שזה חייב להיות אימון מפרך בחדר כושר. עוד טעות! מהניסיון שלי, זה דווקא הדברים הקטנים והיומיומיים שעושים את ההבדל. הליכה קצרה בפארק, ריקוד ספונטני בסלון, אפילו משחק עם הילדים – כל אלה תורמים להגברת רמות ה-BDNF.
מה למדתי על בשרי?
היום, אני משלבת פעילות גופנית בכל יום. זה לא תמיד קל, ואני ממש לא מושלמת בזה. יש ימים שאני מתעצלת, יש ימים שאני עסוקה מדי, ויש ימים שאני פשוט לא מצליחה. אבל אני משתדלת לא לוותר לגמרי. אפילו 10 דקות של תנועה עושות הבדל עצום.
השינוי הכי גדול ששמתי לב אליו? אני מרגישה יותר מחוברת לגוף שלי. פחות תקועה בתוך הראש. יותר נוכחת ברגע הזה. ויותר מסוגלת להתמודד עם אתגרים.
אבל… האם זה הפתרון לכל בעיה?
ברור שלא. אני לא טוענת שפעילות גופנית היא תרופת פלא לכל מצוקה נפשית. אבל אני כן מאמינה שהיא כלי חיוני בארגז הכלים של כל אחת ואחד מאיתנו.
אני גם מבינה שלא לכולן קל להתחיל. יש כאלה שסובלות מכאבים כרוניים, יש כאלה שמרגישות נבוכות לזוז, ויש כאלה שפשוט לא מוצאות זמן. אבל אני מזמינה אתכן לחשוב על זה אחרת. לא כעל עוד מטלה, אלא כעל הזדמנות לדאוג לעצמכן.
השאלה שאני עדיין שואלת את עצמי:
אחרי כל המחקר והניסיון האישי, אני עדיין תוהה: איך אנחנו יכולות להפוך את התנועה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, בצורה שמתאימה לנו אישית? איך אנחנו יכולות לשבור את המחסומים הפנימיים והחיצוניים שמונעים מאיתנו לזוז?
כי בסופו של דבר, הבריאות הנפשית שלנו תלויה לא רק במה שאנחנו חושבות, אלא גם במה שאנחנו עושות. וכן, גם במה שאנחנו מרגישות כשאנחנו זזות.
אשמח לשמוע מה הניסיון שלכן. איזו פעילות גופנית עוזרת לכן להתמודד עם אתגרים? ומה גורם לכן לרצות לזוז, גם כשקשה? שתפו אותי בתגובות!
