אוקיי, בואו נדבר על משהו קצת... אישי. משהו שניסיתי, ובהתחלה הייתי ממש סקפטית לגביו. אתן יודעות, אחת מהשיטות האלה שכולן מדברות עליהן באינסטגרם, אבל אף אחת לא ממש מסבירה איך זה באמת מרגיש. מברשת יבשה. שחרור לימפטי. כל המילים האלה נשמעו לי כמו סינית מודרנית בהתחלה.
הבטחתי לעצמי שאני אנסה הכל לפני שאני פוסלת, אז קניתי מברשת. אחת כזו מעץ, עם זיפים קשים כאלה. היא שכבה לה במגירה איזה שבועיים, מודה. כל פעם שהסתכלתי עליה, חשבתי לעצמי: "מה אני עושה עם זה בכלל?" אבל אז, אחרי לילה במיוחד תובעני, הסתכלתי על עצמי במראה. עור עייף, נפוח, ואמרתי לעצמי: "יאללה, מה יש לי להפסיד?".
התחלתי.
התחושה? בהתחלה, מוזרה. קצת מגרד, קצת לא נעים. כמו שעושים פילינג ממש אגרסיבי. אבל אחרי כמה דקות, התחלתי להרגיש... משהו. סוג של זרימה כזו, משהו התעורר מתחת לעור. זה לא היה קסם מיידי, אבל זה בהחלט היה משהו.
עכשיו, בואו נשים את הדברים על השולחן: לא ציפיתי לנס. חשבתי שזה יהיה עוד טרנד חולף, כמו כל כך הרבה אחרים. אבל המשכתי. כל בוקר, לפני המקלחת. עשר דקות של צחצוח יבש.
אחרי שבועיים, התחלתי לשים לב לדברים קטנים. העור שלי נראה קצת יותר זוהר, קצת יותר חי. הנפיחות ברגליים אחרי יום ארוך קצת פחתה. אבל הכי חשוב – הרגשתי אחרת. כאילו התעוררתי קצת יותר בתוך הגוף שלי.
אבל אז קרה משהו.
יום אחד, תוך כדי שאני מצחצחת, התחלתי לחשוב על משהו אחר לגמרי. על איך הגוף שלנו הוא לא רק כלי, אלא בית. בית שאנחנו צריכים לטפל בו, לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. וזה, חברות, היה הרגע שבו הבנתי את כל העניין.
זה לא רק על הלימפה. זה לא רק על העור. זה על הקשר בין הגוף לנפש. זה על ההקשבה.
חיפשתי קצת מחקרים על הנושא, וגיליתי שזה לא סתם תחושה שלי. יש מחקרים שמראים שלעיסוי לימפטי (ולא, מברשת יבשה היא לא עיסוי לימפטי מקצועי, אבל היא כן עוזרת להמרצה) יש השפעה על מערכת העצבים הפאראסימפתטית, שאחראית על הרגיעה והשלווה שלנו. (מקור: למשל, מאמר סקירה של המכון הלאומי לבריאות בארה"ב על השפעות עיסוי לימפטי על חרדה ומתח).
אז מה בעצם קורה כאן? אנחנו מצחצחות את העור, ואנחנו גם מפעילות את הגוף שלנו. אנחנו מעירות אותו. ואנחנו גם מקשיבות לו. זה מין טקס כזה, של אהבה עצמית.
אבל רגע, לפני שאתן רצות לקנות מברשת, יש כמה דברים שחשוב לדעת.
קודם כל, טכניקה. תצחצחו בעדינות, בתנועות מעגליות, תמיד לכיוון הלב. זה חשוב. תתחילו מהרגליים, ותעלו למעלה. ותקשיבו לגוף שלכן. אם זה כואב, תפסיקו. (ויש סרטונים מעולים ביוטיוב שמדגימים את זה, סתם שתדעו).
דבר שני, סוג המברשת. תבחרו מברשת עם זיפים טבעיים, לא סינתטיים. זה יותר נעים לעור, וגם יותר ידידותי לסביבה. (מקור: בלוגרים בתחום הטיפוח הטבעי ממליצים על זיפים טבעיים, כמו למשל בבלוג "The Green Beauty Guide").
דבר שלישי, וזה הכי חשוב – אל תצפו לניסים. זה לא תרופת קסם. זה חלק משגרת טיפוח. זה כלי. אבל כמו כל כלי, הוא יעבוד רק אם תשתמשו בו נכון.
אז מה אני אומרת? האם אני ממליצה על מברשת יבשה? כן. אבל לא כי זה טרנד. ולא כי זה יעשה אתכן רזות יותר או יפות יותר. אלא כי זה יכול להיות כלי מדהים לחיבור לגוף שלכן. להקשיב לו. לאהוב אותו.
אבל הנה השאלה האמיתית: מה קורה כשמפסיקים? האם כל היתרונות נעלמים כלא היו? האם באמת יצרתי לעצמי תלות בדבר הזה? האמת, אני לא יודעת. וזה מה שמפחיד אותי קצת. אני צריכה להפסיק לכמה ימים ולראות מה קורה. זה הניסוי הבא שלי. ואולי שלכן?
מה דעתכן? ניסיתן פעם מברשת יבשה? שתפו אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא את התשובות.
