אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. נרשמתי לסדנה הזו – מיפוי הגוף הרגשי – בעיקר מתוך סקרנות. האמת? קצת גם מתוך ייאוש. ניסיתי כל כך הרבה דברים כדי לטפל בכאבי הגב הכרוניים שלי, שהייתי מוכנה לנסות כמעט הכל. אבל גוף ורגשות? זה נשמע לי קצת… ניו אייג'י מדי.
ואז הגיעה הסדנה.
האווירה הייתה משונה. אנשים ישבו בעיניים עצומות, נושמים עמוק, ומידי פעם נשמעו אנחות או צחקוקים מוזרים. המנחה, אישה מבוגרת עם חיוך חם ועיניים חודרות, הסבירה שאנחנו הולכים למפות את הגוף שלנו, לא במובן האנטומי, אלא במובן הרגשי. כאילו, איפה אנחנו מרגישים את הכעס? את הפחד? את השמחה?
הייתי סקפטית. מאוד סקפטית. חשבתי לעצמי, "נו באמת, הרגשות שלי גורמים לכאבי גב? מה זה השטויות האלה?" אבל החלטתי לזרום. מה כבר יכול לקרות?
התחלנו בתרגיל נשימה פשוט. ואז, לאט לאט, המנחה התחילה להנחות אותנו לדמיין מצבים שונים, רגשות שונים. היא ביקשה שנשים לב לאיפה בגוף אנחנו מרגישים את הרגשות האלה.
וזה היה מדהים.
פתאום שמתי לב שאני מכווצת את הלסת כשאני חושבת על העבודה. שהכתפיים שלי מורמות כשמישהו מזכיר את האקס שלי. שהבטן שלי מתהדקת כשאני מרגישה חרדה.
הגוף שלי מדבר, והקשבתי? ממש לא.
באותו רגע הבנתי משהו חשוב. הבנתי שהרגשות שלי לא רק קיימים אי שם במוח שלי – הם חיים בגוף שלי. הם מתבטאים במתח שרירים, בדופק מואץ, בנשימה שטחית. והכאבי גב שלי? הם לא היו סתם כאבים. הם היו צעקה לעזרה.
אבל רגע, איך זה קשור לבריאות שלי? שאלה טובה!
האמת היא, שכאבי הגב הם רק סימפטום. הסימפטום של משהו עמוק יותר. ד"ר גאבור מטה, לדוגמה, מדבר רבות על הקשר בין טראומה לגוף, ואיך חוויות עבר משפיעות על הבריאות שלנו בהווה (Matee, G. (2003). When the body says no: The cost of hidden stress. John Wiley & Sons). לא טראומה גדולה בהכרח, אלא גם לחצים קטנים, חוזרים ונשנים, שמשפיעים על מערכת העצבים שלנו.
אז מה עשיתי?
התחלתי להקשיב לגוף שלי. באמת להקשיב. כשהרגשתי מתח בכתפיים, עצרתי לרגע ושאלתי את עצמי, "מה קורה עכשיו? מה אני מרגישה?" לפעמים התשובה הייתה ברורה – לחץ בעבודה. לפעמים היא הייתה יותר מורכבת – פחד מכישלון, צורך לרצות אחרים.
התחלתי לתרגל מיינדפולנס, יוגה, ואפילו פשוט לצאת לטבע יותר. כל דבר שעזר לי להתחבר לגוף שלי ולהרגיע את מערכת העצבים.
והפלא ופלא – הכאבי גב התחילו להשתפר.
זה לא היה קסם. זה היה תהליך. תהליך של הקשבה, של חמלה, של הבנה. הבנתי שהגוף שלי הוא לא אויב, אלא שותף. שותף נאמן שמנסה להגיד לי משהו.
אבל הנה הפאנץ': מה אם כל מה שאנחנו יודעים על "טיפול" הוא קצת הפוך? מה אם במקום לנסות "לתקן" את הגוף, אנחנו צריכים פשוט ללמוד להקשיב לו? (Levine, P. A. (1997). Waking the tiger: Healing trauma. North Atlantic Books).
אני יודעת, זה נשמע קצת פילוסופי. אבל זה שינה לי את החיים.
אז בפעם הבאה שאת מרגישה כאב, עצרי לרגע. שאלת את עצמך - מה הגוף שלך מנסה להגיד לך? איזה רגש הוא מנסה לבטא? זה לא יהיה קל, זה לא יהיה מהיר, אבל זה יכול להיות הדבר הכי טוב שתעשי בשביל הבריאות שלך. באמת.
ואת יודעת מה? יכול להיות שאני עדיין לא יודעת הכל. יכול להיות שאני עדיין עושה טעויות. אבל אני ממשיכה ללמוד. ממשיכה להקשיב. וממשיכה להשתפר.
וזה מספיק לי.
