האמת? הייתי בטוחה שאני יודעת. ידעתי את השמות הבוטניים בעל פה, סיימתי קורסים, קראתי ערימות של מחקרים… חשבתי שאני מבינה צמחי מרפא. אבל אז, נעמדתי מול דוקטור אברהם, מומחה ותיק לצמחי מרפא עם ניסיון של עשרות שנים, ושאלתי אותו את השאלה. שאלה שנשמעה לי אז כל כך לגיטימית, כל כך נכונה.
שאלתי: "דוקטור אברהם, מה הצמח הכי טוב לחרדה?"
הוא חייך חיוך חם, אבל בעיניים שלו ראיתי משהו אחר. סוג של אכזבה? תהייה? הוא הסתכל עליי ואמר, בשקט ובסבלנות אין קץ: "נעמה, לפני שאת שואלת איזה צמח לתת, את צריכה לשאול - למי לתת."
בום.
הייתי המומה. באמת. כאילו מישהו הוריד לי סטירה מצלצלת של מציאות. איך לא חשבתי על זה קודם? הייתי כל כך עסוקה בלדעת את הפורמולות, את המינונים, את האינטראקציות… ששכחתי את הדבר הכי בסיסי: האדם.
אני זוכרת שעמדתי שם, קצת מבוישת, וחשבתי לעצמי: "אני אמורה להיות המומחית כאן. איך פספסתי את זה?" אבל זה היה רגע מכונן. רגע ששינה לי את כל הגישה. זה לא רק עניין של התאמת צמח למצב, אלא התאמת צמח לאדם.
מאז, אני תמיד מתחילה בלהקשיב. באמת להקשיב. אני לא רק שואלת על הסימפטומים, אלא על החיים. על הלחצים, על הפחדים, על החלומות. אני מנסה להבין את השורש של הבעיה, לא רק לטפל בסימפטום. והאמת? זה עובד. עובד הרבה יותר טוב.
כי חרדה של סטודנטית שמתמודדת עם לחץ מבחנים היא לא אותה חרדה של אמא לשלושה שילדים שמרגישה מוצפת. (מקור: מחקרים מראים כי גורמי לחץ שונים מובילים לתגובות פיזיולוגיות ונפשיות שונות - ראו למשל, Cohen, S., et al. (1983). Measuring stress: A guide for health and social scientists. Oxford University Press.) וולריאן יכול לעזור לשניהם, אבל איך אנחנו נותנים אותו, באיזה הקשר, ומה אנחנו עושים מעבר לו, זה מה שעושה את ההבדל.
למדתי גם שהפתרונות לפעמים נמצאים במקומות הכי לא צפויים. פעם טיפלתי באישה מדהימה, בת 50, שסבלה מנדודי שינה כרוניים. ניסינו הכל - לבנדר, קמומיל, שורש ולריאן. שום דבר לא עבד. יום אחד, במהלך שיחה, היא סיפרה לי שהיא תמיד חלמה ללמוד קרמיקה אבל מעולם לא העזה. הצעתי לה לנסות. שלושה שבועות אחר כך היא ישנה כמו תינוק.
מדהים, נכון?
הבנתי אז שיש משהו הרבה יותר עמוק בצמחי מרפא. זה לא רק הכימיה, זה גם הקשר. הקשר שלנו עם הטבע, הקשר שלנו עם עצמנו. צמחי מרפא הם כלי, לא פתרון קסם.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך באמת מתחברים לאדם? שאלה טובה. אין לי תשובה אחת, אבל למדתי כמה דברים:
- להיות סבלניים: לא למהר להגיע לאבחנה. לתת לאדם את הזמן לדבר, לפתוח את הלב.
- להקשיב מעבר למילים: לשים לב לשפת הגוף, לטון הדיבור, להבעות הפנים.
- לשאול שאלות פתוחות: לא שאלות של כן ולא, אלא שאלות שמזמינות סיפור. "ספרי לי על יום טיפוסי שלך," "מה עושה לך שמח?"
- להיות אמפתיים: להזדהות עם הכאב של האדם, להבין את העולם שלו.
- להיות צנועים: להודות שאנחנו לא יודעים הכל, שאנחנו לומדים כל הזמן.
וכן, גם לדעת מתי להפנות לטיפול אחר. לפעמים צמחי מרפא הם לא הפתרון, ולפעמים הם רק חלק מהפאזל. חשוב להבין את המגבלות שלנו ולהיות כנים עם עצמנו ועם המטופלים שלנו. (מקור: Ethical Guidelines for Herbalists from the American Herbalists Guild emphasize the importance of practitioner competency and appropriate referrals.)
אני זוכרת תקופה שהייתי מנסה בכוח "להציל" כל אחד. הייתי מתעקשת למצוא את הצמח "הנכון", גם כשראיתי שזה לא עוזר. זה היה תסכול עצום. לא הבנתי שזה לא תמיד תלוי בי. לפעמים האדם פשוט לא מוכן לשינוי, או שהוא זקוק לעזרה מסוג אחר. למדתי לשחרר, לקבל את זה שלא תמיד אפשר לעזור, ולמקד את האנרגיה שלי באלה שכן פתוחים לריפוי.
ומה עכשיו? אני עדיין לומדת. כל יום הוא שיעור. כל אדם הוא מורה. אני משתדלת להישאר סקרנית, פתוחה, צנועה. אני משתדלת להקשיב באמת.
אני עדיין לא יודעת הכל על צמחי מרפא, אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: הם הרבה יותר מסתם צמחים. הם כלי לחיבור, להקשבה, לריפוי אמיתי. ובעיקר - הם תזכורת תמידית שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר.
ומה איתך? איזו שאלה שינתה לך את הגישה לחיים? אני ממש סקרנית לשמוע.