אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. צום לסירוגין. שמעתי על זה מכל עבר – הדיאטה האולטימטיבית, שיפור הבריאות, המפתח לאריכות ימים. אתם יודעים, כל הסופרלטיבים האלה. אבל אני? אני הייתי סקפטית. תמיד הייתי טיפוס של "לאכול קצת מכל דבר", וצום נשמע לי כמו סבל מיותר.
אבל אז הגיעה הקורונה. (כן, אי אפשר לברוח מזה, נכון?) הסטרס, חוסר הוודאות, הישיבה האינסופית מול המחשב – הכל השפיע. הרגשתי תקועה, לא רק פיזית, אלא גם נפשית. והאמת? קצת נואשת לשינוי. אז החלטתי לנסות. מה כבר יכול להיות?
אז צללתי פנימה. קראתי המון – מאמרים מדעיים על אוטופגיה (תהליך ניקוי התאים המדהים הזה!), מחקרים על רגישות לאינסולין, וכמובן, בלוגים של אנשים ששיתפו את החוויות שלהם. אחד המקורות המרתקים ביותר היה הספר "Body Respect" של ליז ליס ולינדה בייקון, שהזכיר לי שהמטרה היא לא בהכרח הרזיה, אלא הקשבה לגוף.
התחלתי עם 16/8 – 16 שעות צום, 8 שעות אכילה. בהתחלה, זה היה קשה. הבטן קרקרה, הריכוז היה בשפל, והייתי עצבנית כמו צרעה. היו ימים שפשוט רציתי לוותר. אבל אז, אחרי שבוע בערך, משהו קרה.
פתאום, הרעב הפך נסבל. האנרגיה עלתה. והכי מפתיע – המחשבות על אוכל הפסיקו להשתלט עליי. זה היה כמו לקבל בחזרה את השליטה.
התחלתי לשים לב לדברים קטנים שלא שמתי לב אליהם קודם. איך האוכל משפיע עליי. איך אני אוכלת כשמשעמם לי או כשאני עצובה. ואיך אני יכולה לבחור אחרת.
אבל הטוויסט האמיתי הגיע אחרי חודש. ציפיתי לרדת במשקל, להרגיש יותר חטובה, אתם יודעים, כל הדברים הרגילים. אבל מה שקרה היה שונה לחלוטין.
אמנם ירדתי קצת במשקל, אבל זה לא היה העניין. הדבר הכי משמעותי היה השינוי במערכת היחסים שלי עם האוכל. הפסקתי לראות בו אויב, או פיצוי. התחלתי לראות בו דלק, מקור אנרגיה, הנאה.
גיליתי גם תובנה מדהימה לגבי הגוף שלי. הבנתי שצום לסירוגין לא מתאים לכל אחד. שיש ימים שאני צריכה לאכול יותר, ויש ימים שפחות. וזה בסדר. הכל עניין של הקשבה.
(אגב, קראתי פעם ראיון עם פסיכולוגית שאמרה שהרבה פעמים דיאטות הן בכלל דרך להתמודד עם רגשות קשים. זה גרם לי לחשוב מחדש על הכל).
אבל היו גם כישלונות, כמובן. היו ימים שפשוט לא הצלחתי לצום. שהייתי כל כך רעבה ועצבנית שפשוט אכלתי כל מה שנקרה בדרכי. ואז הרגשתי אשמה. אבל למדתי לא לשפוט את עצמי בחומרה. למדתי שזה בסדר. שזה חלק מהתהליך.
האם אני ממליצה לכולם לנסות צום לסירוגין? לא בהכרח. זה לא קסם. זה לא פתרון לכל הבעיות. זה כלי. וכמו כל כלי, צריך לדעת איך להשתמש בו נכון. והכי חשוב – צריך להקשיב לגוף.
אבל אני כן ממליצה לכולם לשאול את עצמם: מה היחסים שלי עם האוכל? האם אני אוכלת כדי להזין את הגוף שלי, או כדי לברוח מרגשות קשים? האם אני מקשיבה למה שהגוף שלי צריך, או שאני פועלת לפי חוקים נוקשים?
אני עדיין לומדת. אני עדיין מנסה דברים חדשים. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני גם יותר מודעת, יותר קשובה, ויותר סלחנית כלפי עצמי.
אז מה הלאה? אני לא יודעת. אבל אני יודעת שאני רוצה להמשיך לחקור את הקשר בין גוף, נפש, ואוכל. ואני מקווה שגם אתם תצטרפו אליי למסע הזה.
אז, מה דעתכם? האם צום לסירוגין מעניין אתכם? האם אי פעם ניסיתם משהו דומה? שתפו אותי בתגובות! אני ממש אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם.
