אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את המושג "אופטימיזציה עצמית". ישבתי בבית קפה, גלשתי באינסטגרם, ופתאום הופיעה מודעה מבטיחה: "שפר את הפרודוקטיביות שלך ב-300%!" ישר הרמתי גבה. 300%? נשמע מוגזם מדי. מצד שני... מה אם זה אמיתי?
אבל אז חשבתי על כל הפעמים שניסיתי ליישם טכניקות פרודוקטיביות "מושלמות" ונכשלתי. זה תמיד נגמר בתחושת תסכול וכישלון. הבנתי שהבעיה היא לא בי, אלא בגישה. גישה שמנסה להכניס אותנו לתבנית אחת, כאילו כולנו אותו הדבר.
אז מה עושים? איך אנחנו יכולים לחיות יותר טוב, להיות יותר פרודוקטיביים ומאושרים, בלי להסתבך ובלי להרגיש שאנחנו כל הזמן צריכים לשפר את עצמנו?
במאמר הזה, אני רוצה לשתף אתכם במסע האישי שלי לגילוי האור הזה – אור חכם, אבל לא מתחכם. אני מבטיחה לכם שלא תמצאו כאן נוסחאות קסם, אבל כן תמצאו תובנות שיכולות לשנות את זווית הראייה שלכם ולהוביל אתכם לחיים יותר מספקים.
מהי בעצם "אופטימיזציה עצמית"?
לפני שנצלול פנימה, בואו נדבר רגע על המושג הזה. "אופטימיזציה עצמית" נשמע קצת כמו שם של תוכנה, לא? אבל בפועל, זה פשוט אומר למצוא דרכים להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו.
הבעיה מתחילה כשאנחנו מנסים להשוות את עצמנו לאחרים.
אני חושבת שזה מתחיל ברשתות החברתיות. אנחנו רואים אנשים שמשיגים דברים מדהימים, והדבר הראשון שעולה לנו בראש הוא: "למה אני לא עושה את זה גם?".
אבל הנה משהו שלמדתי: לכולנו יש את הדרך הייחודית שלנו. מה שעובד בשביל מישהו אחד, לא בהכרח יעבוד בשביל מישהו אחר.
מקורות השראה מפתיעים
אחד הדברים שעזרו לי מאוד להבין את זה היה... הפתעה, הפודקאסט של הסטוריטלינג This American Life. כן, אני יודעת, זה לא בדיוק מקור מדעי. אבל באחד הפרקים הם דיברו על אנשים שמצאו פתרונות יצירתיים לבעיות יומיומיות. למשל, מישהו שהמציא שיטה לזכור שמות של אנשים באמצעות אסוציאציות ויזואליות משעשעות.
זה גרם לי לחשוב: למה אנחנו כל הזמן מחפשים פתרונות "רציניים" ו"מקצועיים"? למה שלא נסתכל סביבנו ונמצא השראה במקומות הכי לא צפויים?
עוד מקור מעניין הוא הספר "לבד ביחד" של שרי טרקל, פסיכולוגית וסוציולוגית שחוקרת את ההשפעה של הטכנולוגיה על החיים שלנו. היא טוענת שהטכנולוגיה, למרות שהיא מחברת אותנו, יכולה גם לבודד אותנו ולגרום לנו להרגיש חסרי ביטחון.
"אנחנו מצפים יותר ויותר מטכנולוגיה שתספק לנו את מה שאנחנו לא מוצאים בחיים האמיתיים," היא כותבת. "אנחנו פונים לטכנולוגיה כדי להרגיש מחוברים, אבל בסופו של דבר אנחנו מרגישים יותר לבד."
התובנה הזו גרמה לי לחשוב על הקשר בין אופטימיזציה עצמית לבין הערכה עצמית. האם אנחנו מנסים לשפר את עצמנו כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו? או שאנחנו צריכים קודם כל ללמוד לאהוב את עצמנו, כמו שאנחנו?
פרקטיקה מול חיים: איפה עובר הגבול?
אני מודה, גם אני נפלתי בפח של שיטות הפרודוקטיביות ה"מושלמות". ניסיתי את טכניקת פומודורו, את מטריצת אייזנהאואר, אפילו את שיטת Bullet Journal המפורסמת.
אבל בסופו של דבר, הבנתי שאף אחת מהשיטות האלה לא מתאימה לי ב-100%. הן פשוט לא התאימו לאופי שלי, לסדר יום שלי, ולמטרות שלי.
לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא פשוט להקשיב לעצמנו.
אני חושבת שהרגע שבו הבנתי את זה היה כשניסיתי לעבוד לפי תוכנית מסודרת במהלך חופשה. זה היה פשוט נורא! הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן שלי בניסיון להיצמד לתוכנית, במקום פשוט ליהנות מהרגע.
אז החלטתי לשחרר. וזה היה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי.
שבירת תבניות: הפתרון המפתיע
אז מה הפתרון, אתם שואלים? איך אנחנו יכולים למצוא את האיזון בין שיפור עצמי לבין קבלה עצמית? בין פרודוקטיביות לבין הנאה?
התשובה, לדעתי, היא גמישות.
במקום לנסות להיצמד לשיטה אחת, אנחנו צריכים להיות פתוחים לנסות דברים חדשים, לשנות את הגישה שלנו, ולהתאים את הכלים שלנו לצרכים שלנו.
לפעמים, זה אומר לשנות את הגישה שלנו לגמרי. במקום לנסות להשיג יותר, אנחנו יכולים לנסות להנות יותר. במקום לנסות להיות מושלמים, אנחנו יכולים פשוט להיות אנושיים.
הרי בסופו של דבר, החיים הם לא תחרות.
אני יודעת שזה נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. אנחנו לא צריכים להשוות את עצמנו לאחרים, אנחנו לא צריכים להרגיש שאנחנו חייבים להשיג משהו כדי להיות מאושרים.
אנחנו יכולים פשוט להיות.
סיום פתוח: מה הלאה?
אז מה הלאה? אני לא יודעת. אבל מה שאני כן יודעת זה שאני אמשיך לחפש את האור הזה – אור חכם, אבל לא מתחכם. אור שיכול להאיר את הדרך שלי ולעזור לי לחיות חיים יותר מלאים ומספקים.
ואני מקווה שגם אתם תצטרפו אליי למסע הזה.
אני אשמח לשמוע את המחשבות שלכם: מה עובד בשבילכם? מה לא עובד? איך אתם מצליחים למצוא את האיזון בין שיפור עצמי לבין קבלה עצמית?
בואו נמשיך את השיחה הזו ביחד.
