אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. ארגון. בלגן. החיים עצמם. אני חייבת להודות – שנים חייתי תחת הרושם שאם רק אצליח לארגן את הבית שלי כמו בסרטוני טיקטוק, החיים שלי יהפכו לגן עדן. נו, אתן מכירות את זה? קופסאות ממוינות להפליא, מדפים נקיים מאבק, כל דבר במקום… חלום.
ואז ניסיתי.
שבועות שלמים השקעתי בשיטת KonMari, אותה שיטת ארגון יפנית מפורסמת שמבוססת על העיקרון של "לשמור רק מה שמביא לך שמחה". נשמע נפלא, נכון? אבל מה קורה כשגרביים לא ממש עושות לי את זה, אבל אני עדיין צריכה אותן? כן, זה היה השלב שבו התחלתי לפקפק בכל העניין.
אבל רגע, אל תטעו, לא זנחתי את הארגון לגמרי. פשוט הבנתי משהו חשוב: שיטות ארגון הן רק כלים. והכלי צריך להתאים לאדם, לא ההפך.
אז מה עושים? קודם כל, מבינים את הראש שלנו.
אני קראתי לא מזמן מחקר מעניין מאוניברסיטת הרווארד שמדבר על הקשר בין הסביבה הפיזית שלנו לבריאות הנפשית שלנו. המחקר מצביע על כך שסביבה עמוסה ומבולגנת יכולה להגביר את רמות הלחץ והחרדה. אבל – וזה אבל גדול – המחקר גם מדגיש שסדר מוגזם יכול להיות משתק ויצירתיות (שלי לפחות) דורשת מרחב לנשום, מרחב לטעויות. אז איפה נמצא האיזון העדין הזה?
אני חושבת שזה אישי מאוד. בשבילי, האיזון נמצא בשילוב בין השראה יפנית לבין כאוס קטן ומבוקר.
שיטת הארגון היפנית: לא רק קופסאות
השיטה היפנית לא מתחילה ונגמרת בקופסאות אחסון. היא מתחילה בשינוי תודעתי. היא שואלת אותך: מה באמת חשוב לך? מה משרת אותך? מה נותן לך ערך?
ואז, בום! מגיעה התובנה:
ארגון הוא לא מטרה, הוא אמצעי.
אמצעי להקל על החיים, לפנות מקום ליצירתיות, להפחית סטרס. לא בשביל להרשים אף אחד באינסטגרם.
הניסיון האישי שלי: לקחתי, שיניתי, ניסיתי שוב
אני מודה, לקח לי זמן להבין את זה. בהתחלה ניסיתי להיות "תלמידה טובה" וליישם את השיטה היפנית אחד לאחד. קניתי קופסאות מדהימות, מיננתי בגדים בלי רחמים (טוב, כמעט בלי רחמים) – אבל משהו עדיין לא הרגיש נכון.
הבית שלי היה מאורגן להפליא, אבל הוא גם היה… משעמם. ריקני. חסר נשמה. כאילו איבדתי חלק מהזהות שלי בתוך כל הסדר הזה.
אז עצרתי. שאלתי את עצמי: מה חסר לי?
הבנתי שאני צריכה קצת יותר כאוס. קצת יותר צבע. קצת יותר "אני".
הוספתי צמחים, תמונות, מזכרות מהטיולים שלי. שמתי ספרים על השולחן, פתקים צבעוניים על המקרר. ופתאום, הבית שלי התחיל להרגיש כמו בית.
התובנה המפתיעה: בלגן יכול להיות טוב!
כן, שמעתן נכון. בלגן יכול להיות טוב. כמובן, לא מדובר על בלגן כרוני שמשתלט על כל פינה בבית וגורם לחרדה. מדובר על בלגן יצירתי. בלגן שמעיד על חיים. בלגן שמאפשר למוח שלנו לשוטט, להתחבר לרעיונות חדשים, להיות ספונטני.
ד"ר Shelley Carson, פסיכולוגית מאוניברסיטת הרווארד, כתבה ספר שלם על היתרונות של סביבה מבולגנת עבור אנשים יצירתיים. היא טוענת שבלגן יכול לעודד חשיבה מחוץ לקופסה, לשפר את הזיכרון ואפילו להגביר את רמות האושר.
אבל רגע, זה לא סותר את מה שאמרת קודם על לחץ וחרדה?
שאלה מצוינת. והתשובה היא לא. הכל עניין של מינון.
הסוד הוא למצוא את האיזון הנכון בין סדר לכאוס. סדר מספיק כדי לשמור על שפיות, וכאוס מספיק כדי לאפשר ליצירתיות לפרוח.
איך עושים את זה? מקשיבים לעצמנו.
אז מה הלאה?
אני עדיין לומדת. עדיין מנסה. עדיין משנה.
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שאין פתרון אחד שמתאים לכולם. אנחנו צריכים למצוא את הדרך שלנו. את הסדר שלנו. את הבלגן שלנו.
אז במקום לנסות להיות מושלמים, בואו נהיה אותנטיים. בואו ניצור לעצמנו מרחב שמשקף את מי שאנחנו באמת.
מה אתן חושבות? איך אתן מצליחות לשלב בין סדר לכאוס בחיים שלכן? שתפו אותי בתגובות!
