אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול הארון, מבולבלת ומתוסכלת. בגדים שנראו לי יפים לפני חודש, עכשיו נראו כמו ערימת סמרטוטים חסרי טעם. הרגשתי שהארון שלי – הבית שלי – הוא כמו קופסה חונקת. מכירות את זה?
זו הייתה נקודת המפנה שלי. התחלתי לחקור, לקרוא ולנסות כל מיני שיטות ארגון. ניסיתי את שיטת מרי קונדו, כמובן, אבל משהו לא הסתדר לי. הקיפולים המוקפדים? לא בשבילי. זה הרגיש לי כמו עוד מטלה, עוד משהו שאני צריכה לעשות "נכון". ואז נתקלתי במושג "אחסון יפני" – לא רק קיפול וסדר, אלא פילוסופיה שלמה.
הבנתם את ההבדל? לא מדובר רק על איך לסדר את הבית, אלא על איך לסדר את הראש.
אבל רגע, לפני שנתחיל להרצות על מינימליזם ואושר פנימי (למרות שזה בהחלט קשור!), בואו נדבר קצת על למה בכלל אנחנו צריכים את כל זה. למה כל כך הרבה אנשים מרגישים שהם חיים בתוך קופסה?
הקופסה המודרנית: יותר ממה שנראה לעין
יש משהו מפתה ב"קופסה". היא מבטיחה ביטחון, נוחות, סדר. הבית שלנו הוא קופסה, המכונית שלנו היא קופסה, אפילו העבודה שלנו יכולה להרגיש כמו קופסה. אבל מה קורה כשהקופסה הזו מתחילה לחנוק?
אני חושבת שהבעיה היא לא הקופסה עצמה, אלא מה שאנחנו מכניסים לתוכה. אנחנו קונים יותר מדי, צוברים יותר מדי, ואז מתפלאים למה אנחנו מרגישים תקועים.
אבל האם באמת פתרון הוא לזרוק הכל ולקרוא לעצמנו מינימליסטים? אני לא בטוחה.
הנה משהו שלמדתי: מינימליזם קיצוני יכול להיות מלחיץ בדיוק כמו בלאגן קיצוני.
אז מה עושים? שיטת האחסון היפנית מצילה
בואו נחזור לשיטת האחסון היפנית. מה שמייחד אותה זה שהיא לא רק עוסקת בסידור פיזי, אלא גם בחיבור רגשי. היא לא רק איך לסדר דברים, אלא למה אנחנו מחזיקים אותם.
אחד העקרונות המרכזיים בשיטה היפנית הוא ה"דן-שא-רי" (Dan-Sha-Ri). זה בעצם אומר:
- דן (Dan): לסרב לקבל דברים מיותרים.
- שא (Sha): להיפטר מדברים מיותרים שנמצאים כבר בבית.
- רי (Ri): לזהות את התשוקה לדברים מיותרים.
נשמע פשוט, נכון? אבל היישום דורש חשיבה מעמיקה.
לדוגמה, כשעברתי על הארון שלי, לא רק שאלתי את עצמי "האם אני אוהבת את החולצה הזו?" אלא גם "האם אני משתמשת בה? האם היא גורמת לי להרגיש טוב? האם היא מייצגת את מי שאני רוצה להיות?".
והנה משהו מפתיע: גיליתי שהרבה דברים החזקתי מתוך רגשות אשם או נוסטלגיה, ולא מתוך צורך אמיתי.
אגב, כשחקרתי את הנושא, גיליתי מחקר מעניין של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) שבדק את הקשר בין בלאגן לרמות הורמון הלחץ קורטיזול אצל נשים. הממצאים היו חד משמעיים: נשים שחיו בבתים עמוסים בבלאגן דיווחו על רמות קורטיזול גבוהות יותר ועל תחושות של חוסר אונים ותשישות. (Saxe-Custack, H., et al. (2010). Home Matters: Material Possessions as Extensions of Self. Journal of Social and Personal Relationships, 27(3), 351-379.)
אבל מה אם אנחנו לא יכולים להיפטר מהכל? מה עם דברים שיש להם ערך סנטימנטלי? או דברים שאנחנו צריכים בעתיד?
האמת היא, שגם כאן השיטה היפנית מציעה פתרון:
להעריך, לא לאגור
במקום לאגור דברים סתם, אנחנו יכולים להעריך אותם. לתת להם מקום של כבוד, גם אם זה אומר להציג אותם בתצוגה מסודרת ולא לדחוף אותם לאיזה ארגז מאחורי הארון.
לדוגמה, אני שומרת כמה מכתבים ישנים מסבא שלי. הם לא סתם זרוקים באיזו קופסה, אלא מאוחסנים בתיקייה מיוחדת, ואני מוציאה אותם מדי פעם כדי לקרוא שוב.
זה לא רק על הסדר, זה על הכבוד שאנחנו רוחשים לדברים.
אבל רגע, נעמה, את לא מגזימה קצת? זה רק חפצים!
אני יודעת מה אתן חושבות. "זה נשמע קצת מוגזם. מה, צריך עכשיו לעשות טקס לכל גרב?"
אז הנה עוד תובנה שגיליתי: זה לא רק על החפצים, זה על היחס שלנו לעצמנו.
כשאנחנו סדרים את הבית שלנו, אנחנו סדרים גם את הראש שלנו. אנחנו משחררים מקום לדברים חשובים יותר: מערכות יחסים, תחביבים, חלומות.
ועכשיו, רגע לפני שאנחנו מסיימים, אני רוצה להציע לכן תרגיל קטן. תסתכלו סביבכן, בחדר שבו אתן נמצאות עכשיו. מה הדבר הראשון שמושך את העין שלכן? האם הוא גורם לכן להרגיש טוב? או שהוא מזכיר לכן משהו שאתן צריכות לעשות, או משהו שאתן מרגישות אשמה לגביו?
הנה האמת: הבית שלנו הוא השתקפות של הנפש שלנו. אם אנחנו רוצים לחיות חיים מסודרים ושלווים, אנחנו צריכים להתחיל מבפנים.
ואני, אני עדיין לומדת. עדיין יש לי פינות בבית שאני צריכה לסדר, מחשבות שאני צריכה לנקות. אבל אני יודעת שאני בכיוון הנכון.
אז, מה דעתכן? האם אתן מוכנות לצאת למסע הזה איתי? ואם כן, מה הדבר הראשון שאתן הולכות לסדר היום? ספרו לי בתגובות! אני ממש רוצה לשמוע.
