אני מודה, עד לא מזמן הייתי מלכת ה"אני אשתה אחר כך". עסוקה, מוסחת, תמיד יש משהו דחוף יותר. מים? נו, זה יחכה. עד ש... התרסקתי. לא פיזית, אבל בטח שמעת על התחושה הזאת של "אני פשוט לא יכולה יותר".
זה התחיל עם כאבי ראש קלים, אחר כך עייפות כרונית, ואז הגיעו הנפילות הקטנות האלה של הריכוז. כשהתחלתי לשכוח דברים בסיסיים בעבודה, הבנתי שאני חייבת לעצור. לקחתי חופש, קראתי ספרים, ניסיתי יוגה... אבל משהו עדיין לא הסתדר.
ואז, בשיחה אקראית עם חברה (תודה, שיר!), היא זרקה משהו על מחקר שקראה על הקשר בין התייבשות כרונית לערפול מוחי. ערפול מוחי! זה בדיוק מה שהרגשתי.
הספקנות שלי הייתה בשמיים. באמת? מים? זה מה שיציל אותי? אבל הייתי מיואשת מספיק כדי לנסות. התחלתי לעקוב אחרי צריכת המים שלי בצורה אובססיבית. הורדתי אפליקציה, שמתי תזכורות בטלפון, אפילו קניתי בקבוק מים ענק ומעוצב כדי שיהיה לי כיף לשתות.
והנה התפנית: זה לא עבד.
למה? כי זה הרגיש כמו עוד משימה ברשימה האינסופית שלי. עוד מטלה מעיקה. שתיית מים הפכה להיות משהו שאני צריכה לעשות, לא משהו שאני רוצה לעשות. ואז נזכרתי בציטוט שאני מאוד אוהבת של ברוס לי: "Be water, my friend".
הבנתי שאני צריכה להפסיק להילחם במים ולהתחיל לזרום איתם.
התחלתי לשים לב לרגעים הקטנים ביום שבהם אני באמת צמאה. לא כשהאפליקציה מצפצפת, אלא כשהגוף שלי מדבר אליי. אחרי הליכה קצרה, אחרי שיחה טלפונית ארוכה, אחרי שהתרכזתי במשהו זמן רב.
הפסקתי לכפות על עצמי כמויות מים מוגדרות מראש. במקום זה, התחלתי לשאול את עצמי: "מה הגוף שלי צריך עכשיו?".
התוצאות היו מדהימות. לא רק שהערפול המוחי התחיל להתפוגג, אלא שהרגשתי אנרגטית יותר, רגועה יותר, ופחות עצבנית. מי היה מאמין שלשתיית מים יכולה להיות השפעה כזו על מצב הרוח?
אבל זה לא רק זה. התחלתי לשים לב לאיכות המים שאני שותה. גיליתי שהמים מהברז אצלנו בבית טעמים קצת... מוזר. התחלתי לקרוא על מסנני מים, על סוגים שונים של מים מינרליים, ואפילו על ההשפעה של מים מותפלים על הבריאות.
שם גיליתי תגלית משמעותית, מחקר של אוניברסיטת תל אביב (מקור 1) הראה כי חשיפה ממושכת למים מותפלים עלולה להגביר את הסיכון למחלות לב וכלי דם.
הופתעתי! הבנתי שלא כל המים נוצרו שווים, ושעלי לעשות בחירות מושכלות יותר. התחלתי לסנן את המים בבית, והפלא ופלא - גם הטעם השתפר, וגם הרגשתי יותר טוב.
בשלב הזה התחלתי לשים לב גם לצבע השתן שלי. סליחה על הבוטות, אבל זה חשוב! הבנתי ששתן צהוב כהה הוא סימן מובהק להתייבשות, ושתן שקוף או צהוב בהיר הוא סימן טוב. כן, בדקתי. כל הזמן.
התחלתי לשים לב גם לתזונה שלי. גיליתי שפירות וירקות רבים מכילים כמות נכבדת של מים, וששילוב שלהם בתפריט היומיומי יכול לתרום רבות להידרציה. אבטיח בקיץ, מלפפון בסלט, מרק ירקות בחורף - הכל משפיע.
אבל הלקח הכי חשוב שלמדתי הוא שאין פתרון קסם. אין "נוסחה" אחת שעובדת לכולם. מה שעבד לי, לא בהכרח יעבוד לך.
לדוגמה, ניסיתי לעקוב אחרי "חוק ה-8 כוסות ביום". לא עבד. הרגשתי שאני שותה יותר מדי או פחות מדי, בהתאם לפעילות היומיומית שלי.
מה שעבד לי היה להקשיב לגוף שלי. להבין את הצרכים האישיים שלי. למצוא את האיזון הנכון עבורי.
זה אומר שלפעמים אני שותה יותר מ-8 כוסות ביום, ולפעמים פחות. זה אומר שלפעמים אני מעדיפה מים עם לימון, ולפעמים תה צמחים. זה אומר שלפעמים אני שוכחת לשתות בכלל, ואז אני מזכירה לעצמי בעדינות לחזור למסלול.
עכשיו, את בטח שואלת את עצמך: "אוקיי, נעמה, הבנו. את שותה מים. מה הלאה?".
ובכן, הניסוי הזה לא רק שינה את צריכת המים שלי. הוא שינה את הגישה שלי לגוף שלי בכלל. הוא לימד אותי להקשיב, להבין, ולהיות סבלנית. הוא לימד אותי שאין קיצורי דרך, ושהדרך הכי טובה להגיע ליעד היא לזרום עם הדרך.
במחקר שפורסם בכתב העת "Nutrients" (מקור 2) נמצא קשר ישיר בין צריכת מים מספקת לתפקוד קוגניטיבי משופר ולשיפור במצב הרוח. אולי זה נשמע מובן מאליו, אבל עד שלא חוויתי את זה על בשרי, לא באמת הבנתי את המשמעות.
אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אבל אני גם משתפרת. ואני מקווה שהסיפור שלי יעורר גם בך מחשבה.
אז בפעם הבאה שאת חושבת "אני אשתה אחר כך", תעצרי לרגע. תשאלי את עצמך: "מה הגוף שלי באמת צריך עכשיו?".
אולי התשובה תפתיע אותך.
אני תוהה, מה השינוי הקטן שאת יכולה לעשות היום כדי להקשיב יותר לגוף שלך? שתפי אותי, אני ממש אשמח לשמוע.
