אני חייבת להתוודות. שנתיים. שנתיים שלמות הקיר הזה עמד חשוף, עירום, ומעיק. קיר בסלון, כן? לא איזה נישה נסתרת. קיר מרכזי, שבכל פעם שנכנסתי הביתה הוא צעק לי: "את אמורה להיות מעצבת פנים! מה קורה איתך?".
האמת? בושה. בושה מלווה בתסכול עצום.
חשבתי שאני יודעת מה אני עושה. דפדפתי במגזינים, סרקתי פינטרסט, התייעצתי עם "מומחים". טפטים? יקר מדי ומסובך ליישום. מדפים? כבר יש לי מספיק כאלה בבית. תמונות? מרגיש לי בנאלי.
ואז, אחרי שנתיים, זה קרה.
אבל רגע, לפני הפאנץ', בואו נדבר על ה"מומחים". כי כולנו נופלים בפח הזה, נכון? אנחנו מחפשים את התשובה המושלמת, את ה"עשה זאת בעצמך" האולטימטיבי, את הפתרון שיוכיח שאנחנו חכמים ויצירתיים. ומה קורה כשאנחנו לא מוצאים? תסכול. חוסר אונים. תחושה שאנחנו לא מספיק טובים.
אני קראתי המון על פסיכולוגיה של עיצוב פנים. מחקרים מראים, למשל, שצבעים בהירים יכולים להשפיע לטובה על מצב הרוח (Mistry, N., & Dockrell, J. (2008). Colour perception and preference: a literature review. Early Child Development and Care, 178(7-8), 845-857.). אבל מה הם לא מספרים לך? שהצבע הבהיר הזה צריך להתאים לאור הטבעי בחדר שלך, לסגנון החיים שלך, ולזיכרונות שלך. אחרת, הוא סתם קיר בהיר.
אני, למשל, ניסיתי לצבוע אותו בלבן "שמנת". חשבתי שזה קלאסי, אלגנטי, על-זמני. אבל זה רק גרם לקיר להיראות קר ומנוכר. כמו חיוך מאולץ.
אז מה עשיתי? ויתרתי. כן, כן. נכנעתי לקיר הריק.
וזה היה הצעד הכי טוב שיכולתי לעשות. כי רק כשהפסקתי לחפש פתרון "נכון", התחלתי להקשיב לקיר עצמו.
אני יודעת שזה נשמע קצת הזוי, אבל תחשבו על זה: לכל חלל יש את האופי שלו. את הסיפור שלו. ואנחנו, כמעצבים, צריכים להיות קודם כל מאזינים.
אז מה הקיר הזה "סיפר" לי? שהוא לא רוצה להיות טפט או מדפים. שהוא רוצה להיות חלק מהסיפור שלי. מהזיכרונות שלי.
והנה התובנה המפתיעה: במקום לנסות "לפתור" את הקיר, החלטתי לחגוג אותו.
במקום טפט יקר, מצאתי אוסף של מסגרות עץ ישנות בשוק הפשפשים. כל אחת בגודל שונה, בצבע אחר. צבעתי אותן בצבעים נועזים, שמחים, כמו פלטת צבעים מהילדות שלי. ובתוכן? לא תמונות נוף או אמנות מופשטת. בתוכן שמתי חפצים קטנים שמספרים את הסיפור שלי: כרטיס טיסה לפריז, צדף שמצאתי בחוף בתאילנד, תמונה מטושטשת מסבא וסבתא שלי.
הקיר הפך לקולאז' של זיכרונות. משהו אישי, אותנטי, ומרגש. משהו שמספר מי אני.
אז מה הסוד? אין סוד. אין פתרון קסם. יש רק הקשבה, אומץ להיות פגיעים, ונכונות לחגוג את הלא-מושלם.
(אני חייבת לציין, אגב, שמאז אני משלבת אלמנטים אישיים בעיצובים של לקוחות שלי. זה משנה הכל. זה הופך בית לבית. חלל קר לחלל חם ואוהב).
אבל רגע, לפני שאני מסיימת, אני רוצה להשאיר אתכם עם שאלה: איזה סיפור החלל שלכם רוצה לספר?
כי אולי, כמוני, אתם מחפשים פתרון במקום הלא נכון. אולי אתם צריכים פשוט להקשיב.
אני עדיין לומדת. עדיין טועה. עדיין מתרגשת. וזה, בעיניי, היופי בעיצוב פנים (ובחיים בכלל). המסע האינסופי הזה של גילוי עצמי.
אז... מה דעתכם? מוכנים להקשיב לקירות שלכם? אשמח לשמוע בתגובות!
