אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני, נעמה, בשנות ה-20 המאוחרות שלי, מבולבלת, חסרת ביטחון, מרגישה שאני חייבת "להצליח" כבר, אבל לא יודעת איך. הייתי תקועה.
ואז סבתא נעמה, האישה עם השיער הלבן כמו שלג והעיניים החכמות, ישבה לידי ואמרה משהו ששינה הכל. זה לא היה נאום מוטיבציה, זה היה פשוט, כנה, כמוה.
"יקירתי," היא אמרה, "את מקשיבה לכל כך הרבה קולות אחרים, ששכחת להקשיב לקול שלך."
בום.
אני יודעת, קלישאתי, נכון? אבל תאמינו לי, זה לא היה סתם עוד משפט של סבתא. זה היה משהו שחיכיתי לשמוע כל חיי. כי הבנתי פתאום שאני מבלה את כל הזמן שלי בניסיון לעמוד בציפיות של אחרים, במקום להקשיב למה שאני באמת רוצה.
אז מה קרה מאז? ובכן, זה לא היה מסע חלק, אני אגלה לכם. היו כישלונות, הרבה ספקות עצמיים, וגם לא מעט החלטות שגויות. אבל לפחות עכשיו הכיוון היה אני.
החיפוש אחר הקול האמיתי: לאן נעלם?
אני חושבת שזה קורה לכולנו, לא? גדלים, שומעים מה "נכון" לעשות, מה "מקובל", מה "יצליח". אנחנו סופגים את זה, מבלי לשים לב, עד שאנחנו כבר לא בטוחים מה אנחנו באמת רוצים. מחקרים מראים (למשל, זה של ד"ר ברנה בראון על פגיעות ובושה - Brené Brown, "Daring Greatly") שאנחנו אפילו משנים את ההתנהגות שלנו כדי להתאים את עצמנו לקבוצה, גם אם זה אומר לוותר על חלקים חשובים בעצמנו.
אבל הבעיה היא, שכשאתה חי חיים של מישהו אחר, אתה אף פעם לא באמת מאושר. וסבתא נעמה ידעה את זה. היא ראתה את זה עלי.
אבל איך מקשיבים לקול הזה?
אז זהו, שזה לא פשוט כמו ללחוץ על כפתור. הקול הפנימי הוא כמו שריר - הוא צריך אימון.
ניסיתי מדיטציה, יוגה, כתיבה יומית... הכל. חלק עזר, חלק לא. אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שזה לא משנה מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה את זה.
זה לא מספיק לשבת בשקט ולנסות "לשמוע". אתה צריך ליצור מרחב בחיים שלך שבו הקול הזה יכול להתבטא. זה אומר להפסיק לרצות את כולם כל הזמן, להגיד "לא" לדברים שלא עושים לך טוב, ולהיות כנה עם עצמך לגבי מה שאתה מרגיש.
וזה קשה. מאוד קשה.
רגע של כנות: הטעויות שלי בדרך
אני לא אשקר לכם, היו לי לא מעט פאשלות בדרך. ניסיתי להיות "אותנטית" לפעמים בדרכים שלא היו נכונות לי, או לאחרים. למדתי שזה לא אומר להיות חסרת טקט או פוגענית. זה אומר להיות כנה, אבל גם להתחשב באחרים.
היו גם פעמים שניסיתי "לזייף" את הקול שלי. רציתי להיות "מצליחה" אז ניסיתי לחקות אנשים שהערצתי. זה תמיד נגמר באכזבה. כי כשאתה מנסה להיות מישהו שאתה לא, זה פשוט לא עובד. זה מרגיש מזויף, וזה מתבטא בכל מה שאתה עושה.
הסוד הקטן של סבתא נעמה (וקצת מדע)
עכשיו, כאן מגיע החלק המפתיע. סבתא נעמה לא הייתה סתם אישה חכמה, היא גם הייתה מחוברת מאוד לטבע. היא תמיד אמרה ש"האדמה יודעת".
בהתחלה חשבתי שזה סתם עוד דבר "רוחני". אבל אחר כך התחלתי לחקור וגיליתי שיש בזה משהו. מחקרים (כמו אלה של ריצ'ארד לוב, "Last Child in the Woods") מראים שחיבור לטבע משפר את הבריאות הנפשית שלנו, מפחית סטרס ומגביר את היצירתיות.
סבתא נעמה ידעה את זה אינטואיטיבית. היא ידעה שכשאנחנו מחוברים לטבע, אנחנו מחוברים לעצמנו.
אז מה התובנה המשחררת?
התובנה המשחררת היא שאף אחד לא יכול להגיד לך מי אתה או מה אתה צריך לעשות. אף אחד. לא ההורים שלך, לא החברים שלך, לא המדיה החברתית, ולא אף "גורו" כזה או אחר.
רק אתה יודע.
וזה מפחיד. מפחיד מאוד. אבל זה גם משחרר.
כי ברגע שאתה מפסיק לנסות לרצות את כולם ומתחיל להקשיב לעצמך, אתה פותח לעצמך עולם שלם של אפשרויות.
אז איך תתחילי להקשיב לקול שלך? אני לא יודעת. אבל אני כן יודעת שזה שווה את זה.
אני עדיין במסע הזה בעצמי. אני עדיין עושה טעויות, עדיין סוטה מהדרך לפעמים. אבל אני יודעת דבר אחד: אני כבר לא לבד. יש לי את הקול שלי. ויש לי את סבתא נעמה.
ומה איתך? איזה קול את שומעת? שתפי אותי בתגובות - אני באמת רוצה לדעת!
