אני מודה, הייתה לי פינה כזו במטבח. אתם יודעים, אחת כזאת שאתם מעדיפים להתעלם ממנה. ערימת חשבונות לא משולמים, מגזינים ישנים, מטענים של טלפונים ששכחנו מקיומם, ואיזה ספר בישול עם כתמים שאמא נתנה לי לפני שנים. הייתם נכנסים למטבח שלי, וזה היה כמו חור שחור קטן של כאוס ויזואלי.
הייתי אומרת לעצמי שיום אחד אני אסדר את זה, אבל תמיד הייתה סיבה יותר טובה לדחות את זה. "אני עייפה," הייתי מתנצלת בפני עצמי, או "אני עסוקה." תירוצים מוכרים, נכון? אבל האמת היא, שהפינה הזאת הייתה יותר מסתם ערימה של דברים. היא הייתה ייצוג חיצוני של הבלגן הפנימי שלי, של תחושת חוסר שליטה.
ואז, יום אחד, משהו השתנה. קראתי מאמר על מרחב מנטלי בכתב עת לפסיכולוגיה חיובית (כן, אני מהאנשים האלה!), וזה הכה בי כמו רעם ביום בהיר. הם טענו שם, על סמך מחקרים, שעומס פיזי בסביבה שלנו משפיע באופן ישיר על היכולת שלנו להתרכז, לקבל החלטות ולנהל את הרגשות שלנו. וואו.
זה נשמע הגיוני, לא? אם המוח שלנו כל הזמן עסוק בניסיון לעבד כמויות אינסופיות של מידע ויזואלי, איך נוכל בכלל להיות רגועים ויצירתיים?
אז החלטתי לעשות משהו בנידון. אבל לא רציתי עוד פרויקט סידור שייגמר בבכי ותסכול. רציתי שינוי אמיתי, שינוי שיימשך.
התחלתי בקטן. מאוד בקטן.
במקום לנסות להשתלט על כל הפינה המכוערת בבת אחת, התחלתי רק עם המגזינים הישנים. השארתי אותם בצד, אחד אחד, שאלתי את עצמי: "האם אני באמת צריכה את זה? האם זה משרת אותי איכשהו?" גיליתי שרובם פשוט היו שם, תופסים מקום וגורמים לי להרגיש אשמה על זה שאני לא קוראת אותם. זרקתי אותם. זה היה ממש משחרר.
עכשיו, כאן מגיע הטוויסט. לא סתם זרקתי את המגזינים. קראתי איפשהו (אני לא זוכרת איפה, אבל זה היה מקור שהדהד לי מאוד באותה תקופה) שניתן להשתמש בדפים של מגזינים ישנים ליצירת קולאז'ים מדהימים. אז, במקום לזרוק את הכל, גזרתי תמונות וטקסטים שהדהדו לי, ויצרתי מהם קולאז' אישי. תליתי אותו מעל הפינה החדשה שלי. זה היה כמו להפוך כאוס ליצירה.
אוקיי, זה היה הצעד הראשון. אבל מה עם שאר הדברים? החשבונות, המטענים, ספר הבישול?
כאן נכנס לתמונה עקרון נוסף שלמדתי: התאמה אישית.
הבנתי שמה שעובד עבור מישהו אחד, לא בהכרח יעבוד עבורי. במקום לנסות ליישם שיטות ארגון מוכנות מראש (כמו שיטת קון-מארי, שאני אישית לא ממש התחברתי אליה), התחלתי לשאול את עצמי: "מה אני באמת צריכה בפינה הזאת? מה יעזור לי להשתמש בה בצורה יעילה יותר?"
גיליתי שאני צריכה מקום נוח להניח את הטלפון שלי בזמן שאני מבשלת, בלי לדאוג שהוא ייפול לתוך הרוטב. אז קניתי מעמד קטן לטלפון. הבנתי שאני צריכה מקום נוח לשים את המשקפי קריאה שלי, כדי שלא אצטרך לחפש אותם בכל פעם שאני רוצה לעיין במתכון. אז הנחתי שם מארגן קטן למשקפיים.
את ספר הבישול של אמא הנחתי על מעמד מיוחד, כדי שאוכל לפתוח אותו בקלות ולראות את המתכון בלי שהוא ייסגר כל הזמן.
הפינה המכוערת התחילה להפוך למקום פונקציונלי, מקום שבאמת משרת אותי.
אבל זה לא הכל.
הבנתי שגם האווירה חשובה. הדלקתי נר ריחני, הנחתי שם צמח קטן בעציץ חמוד, ופתאום הפינה הזאת הפכה למקום שאני רוצה להיות בו.
עכשיו, אני חייבת להודות. זה לא היה תהליך קל. היו ימים שבהם רציתי פשוט לוותר ולהחזיר הכל לכאוס המוכר. היו ימים שבהם הרגשתי שאני מבזבזת זמן יקר על משהו לא חשוב.
אבל המשכתי.
וזה השתלם.
היום, הפינה המכוערת במטבח שלי היא המקום האהוב עליי בבית. זה המקום שבו אני שותה את הקפה של הבוקר, קוראת מתכונים חדשים, ומדברת עם חברות בטלפון. זה המקום שבו אני מרגישה רגועה, יצירתית ומחוברת לעצמי.
אז מה הנקודה שלי?
הפינה המכוערת במטבח שלכם היא לא רק ערימה של דברים. היא גם הזדמנות. הזדמנות ליצור מרחב שבאמת משרת אתכם, מרחב שמזין את הנפש שלכם, מרחב שגורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם.
ואתם יודעים מה? זה לא חייב להיות מושלם. זה לא חייב להיות אינסטגרמי. זה פשוט צריך להיות שלכם.
מה אתם מחכים? איזה צעד קטן תעשו היום כדי להפוך את הפינה המכוערת שלכם למקום אהוב? אשמח לשמוע בתגובות!
