אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול ארון הנעליים שלי, או יותר נכון, מול המפולת שהייתה פעם ארון. עקבים נוצצים, סניקרס מרופטות, מגפיים שהבטיחו הרים וגבעות אבל ראו בעיקר את המדרכה של רוטשילד. מבול של נעליים.
הייתי חייבת להודות – יש לי בעיה. לא בעיה של חוסר מודעות, כן? ידעתי בדיוק שיש לי יותר נעליים ממה שאני צריכה. אבל לא רציתי לזרוק! כל זוג סיפר סיפור, כל זוג החזיר אותי לרגע מסוים בחיים. אז מה עושים?
חשבתי לעצמי, "נעמה, את חכמה, יצירתית, ויש לך גישה לאינטרנט. חייבת להיות דרך אחרת".
השקעתי ימים בחקר הנושא, קראתי מאמרים על מינימליזם (לא בשבילי, תודה), על סידור ארונות (משעמם!), וגם על פסיכולוגיה של צרכנות (הופה, התחלנו להתקרב).
אבל דווקא סרט דוקומנטרי על אמנות יפנית מסורתית נתן לי את ה"אאוריקה!" שחיפשתי. הם לא זורקים חפצים! הם מוצאים להם שימוש חדש, נותנים להם חיים שניים.
אז החלטתי לאמץ את הגישה הזו. אבל עם טוויסט אישי.
- שלב ראשון: הספירה. עצמתי עיניים, נשמתי עמוק, והתחלתי לספור. 67 זוגות נעליים. כן, קראתם נכון. 67. תהיתי אם יש לי יותר נעליים מחברים שלי ביחד... האמת? קצת התביישתי. אבל לא נתתי לזה לעצור אותי.
- שלב שני: המיון האכזרי (אבל האוהב). כאן כבר נכנסתי למוד של "נעמה המנתחת". הנעליים חולקו לשלוש קטגוריות:
* "אהבה נצחית": הנעליים שאני באמת אוהבת, נועלת באופן קבוע, ומרגישה בהן מיליון דולר.
* "זיכרונות מתוקים": נעליים עם סיפור, נעליים שקניתי בטיול מדהים, נעליים שלבשתי לדייט הראשון עם בן הזוג שלי. קשה להיפרד, אבל...
* "טעויות אופנתיות": נו, אתם יודעים. הנעליים שקניתי בהתקף אופנתי חולף, הנעליים שמבטיחות נוחות אבל גורמות לי סבל תופת, הנעליים שאני פשוט לא מבינה מה חשבתי לעצמי.
- שלב שלישי: הפתרון היצירתי. כאן נכנסתי למוד "נעמה הממציאה". לקחתי את קטגוריית ה"זיכרונות מתוקים" והתחלתי לחשוב איך אני יכולה לשלב אותן בחיים שלי בלי שהן סתם יישבו בארון.
* נעליים כפריט עיצובי: את נעלי העקב הנוצצות הפכתי לחלק מקומפוזיציה על מדף בסלון. כן, קצת קיטשי, אבל לגמרי אני.
* נעליים כמתנה: את נעלי הספורט שקניתי בהתלהבות אבל לא נעלתי אף פעם, נתתי לחברה שמתאמנת באופן קבוע. הרווחתי גם חברה מאושרת וגם מצפון נקי.
* נעליים כתרומה: את הנעליים שהיו במצב טוב אבל כבר לא התאימו לי, תרמתי לעמותה.
- שלב רביעי: ארגון מחדש. אחרי שצמצמתי את הכמות, ניגשתי לארון. קניתי מדפים נוספים, קופסאות אחסון שקופות, ותליתי מארגני נעליים על הדלת. פתאום, היה מקום לנשום.
אבל רגע, מה עם ה"טעויות אופנתיות"? לא זרקתי אותן! הקדשתי ערב שלם לחקר האופציות. גיליתי שיש קבוצות פייסבוק שלמות שבהן אנשים מחליפים בגדים ונעליים. פשוט העליתי תמונות של הנעליים, ותוך כמה ימים הן מצאו בית חדש.
אז נכון, לא הפכתי למינימליסטית קיצונית. עדיין יש לי יותר מדי נעליים. אבל לפחות עכשיו אני יודעת שכל זוג נמצא שם מסיבה טובה. וגם, הבנתי משהו חשוב על עצמי. אני לא אוהבת להיפרד מדברים, אבל אני כן אוהבת למצוא להם שימוש חדש, לתת להם חיים שניים.
הנה תובנה קטנה אבל משמעותית: הסידור הזה לא רק עשה לי סדר בארון, הוא עשה לי סדר בראש. הוא גרם לי לחשוב על צרכנות בצורה אחרת, להעריך את הדברים שיש לי, ולמצוא בהם יופי גם אחרי שהם כבר לא שימושיים.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול ארון נעליים עמוס, אל תרוצו לזרוק. תנסו לחשוב מחוץ לקופסה. אולי תגלו שם עולם שלם של אפשרויות חדשות.
נ.ב. - אני יודעת שאתם סקרנים - כמה נעליים נשארו בסוף התהליך? 😉 טוב, בסדר... נשארו 42 זוגות. אבל היי, זה שיפור משמעותי, לא? וחוץ מזה, לכל זוג יש סיפור. ואני אוהבת את הסיפורים שלי.
אני תוהה, איך אתן מתמודדות עם ה"יותר מדי" בחיים שלכן? האם גם אתן מתקשות להיפרד מחפצים? ואם כן, מה השיטה שלכן? שתפו אותי, סקרנית לשמוע!
