האמת? תמיד חשבתי שסבתא קצת... משוגעת. כן, אני יודעת, לא אומרים דברים כאלה על סבתות, אבל תסלחו לי. היא תמיד אמרה דברים מוזרים, כמו "האושר נמצא בבלאגן" או "השקט הוא האויב". לי, בתור סטודנטית מסודרת ומתוכננת לעילא ולעילא, זה נשמע כמו שטויות מוחלטות.
ואז, לפני כמה חודשים, הכל התהפך.
הייתי תקועה. קריירה תקועה, זוגיות תקועה, אפילו היצירתיות שלי, שהייתה פעם המקור הכי גדול לשמחה, פשוט יבשה. הרגשתי כמו רובוט, עושה את אותן פעולות שוב ושוב, בלי שום ניצוץ. הלכתי לסבתא, נואשת. ציפיתי לאיזה שיעור מוסר קלאסי, או לפחות עצה על איך להתנהג יותר "כמו ליידי". מה שקיבלתי היה... שונה.
"נעמה יקירתי," היא אמרה, וחיוך שובב נמרח על פניה, "את מנסה יותר מדי."
מנסה יותר מדי? זה מה שיש לה להגיד?
"את כל כך עסוקה בניסיון להיות מושלמת, שאת שוכחת לחיות," היא המשיכה. "את קוראת יותר מדי ספרים על איך להיות מאושרת, במקום פשוט להיות מאושרת."
זה צרב. מאוד צרב.
אבל איפשהו, בתוך הצריבה הזאת, התחילה לחלחל איזו תובנה. סבתא, עם כל השגעונות שלה, ראתה משהו שאני פספסתי.
החיים הם לא רשימת מטלות.
התובנה המשחררת הזאת, שסבתא העבירה לי במילים כל כך פשוטות, שינתה לי את החיים. הבנתי שאני מבלה יותר זמן בתכנון החיים שלי מאשר בלחיות אותם. אני יודעת שזה נשמע קצת קלישאתי, אבל כשאתה מבין את זה באמת, זה מכה בך כמו ברק.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך מפסיקים לנסות יותר מדי? הרי אנחנו חיים בעולם שמתגמל הצלחה, יעילות ושיפור מתמיד.
התשובה, לפי סבתא, היא... להיות קצת יותר מטומטמים.
רגע, מה?
כן, שמעתם נכון. היא הסבירה לי שאנחנו צריכים להרשות לעצמנו לעשות טעויות, להשתעמם, להתפזר, לנסות דברים מטופשים בלי פחד. זו הדרך האמיתית ללמוד ולצמוח.
וזה מגובה במחקר! ד"ר סטיוארט בראון, פסיכיאטר וחוקר משחק, טוען בספרו "Play: How it Shapes the Brain, Opens the Imagination, and Invigorates the Soul" שמשחק, במובן הרחב ביותר של המילה, הוא חיוני ליצירתיות, חדשנות ורווחה נפשית. הוא טוען שאנחנו צריכים להקדיש זמן לפעילויות חסרות תכלית לכאורה, רק בשביל הכיף.
זה בדיוק מה שסבתא ניסתה לומר לי, רק בדרך שלה.
אז התחלתי. התחלתי לרקוד במטבח כששמעתי שיר טוב, גם אם זה באמצע הכנת ארוחת ערב. התחלתי לצייר ציורים אבסטרקטיים בלי שום כוונה להראות אותם לאף אחד. התחלתי סתם לצאת לטיולים בלי מטרה, וללכת לאיבוד.
זה לא היה קל בהתחלה. הרגשתי אשמה, בזבזנית, טיפשה. המוח שלי צעק "תחזרי לעבודה! יש לך דברים חשובים יותר לעשות!". אבל התמדתי.
והקסם התחיל לקרות.
היצירתיות שלי חזרה, ואיתה החשק לעבוד. הזוגיות שלי הפכה ליותר ספונטנית וכיפית. אפילו הקריירה שלי התחילה להתקדם, כי פתאום הייתי פתוחה לרעיונות חדשים ולסיכונים.
אבל הכי חשוב, התחלתי להרגיש שוב חיה.
עכשיו, אני יודעת שזה נשמע כמו סיפור הצלחה קלאסי, עם מוסר השכל ברור. אבל האמת היא שהמסע הזה עדיין רחוק מלהסתיים. יש לי ימים שאני שוב נופלת למלכודת של פרפקציוניזם וניסיון יתר. ויש ימים שאני מרגישה לגמרי אבודה וחסרת כיוון.
וזה בסדר.
כי הבנתי שהחיים הם לא פאזל שצריך לפתור, אלא מגרש משחקים שצריך לחקור. וגם אם אני עושה טעויות בדרך, לפחות אני עושה אותן תוך כדי משחק.
ועוד משהו קטן: סבתא לימדה אותי לקרוא בקפה. אני עדיין לא יודעת אם זה באמת עובד, אבל זה כיף בטירוף.
אבל רגע, מה לגבי כל הטרנדים שמבטיחים לנו אושר ויעילות? מיינדפולנס, תזונה בריאה, ניהול זמן? האם סבתא אומרת שאנחנו צריכים לוותר עליהם?
ממש לא. היא רק אומרת שאנחנו צריכים להתייחס אליהם בערבון מוגבל. הם יכולים להיות כלים מועילים, אבל הם לא תחליף לחיים מלאים וספונטניים. הם לא יכולים לכפות עלינו אושר.
למעשה, מחקר של אוניברסיטת סטנפורד מצא שאנשים שמנסים להיות מאושרים יותר, דווקא מרגישים פחות מאושרים. הפרדוקס הזה מראה לנו שהמרדף אחרי האושר יכול להיות בעייתי, אם הוא הופך להיות מטרה בפני עצמה.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים תקועים, לחוצים או חסרי השראה, תזכרו את סבתא. תרשו לעצמכם קצת בלאגן, קצת שקט, קצת טיפשות.
מי יודע, אולי תגלו שהאושר נמצא בדיוק במקומות האלה.
אני עדיין מנסה להבין את הכל, אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות: סבתא שלי צדקה.
ואולי, רק אולי, היא גם לא כל כך משוגעת.
אז מה אתכם? איפה אתם מרשים לעצמכם להיות קצת יותר "מטומטמים" בחיים שלכם? ספרו לי בתגובות!
