אוקיי, בואו נהיה אמיתיות. כמה פעמים מצאתן את עצמכן עושות משהו מוזר לחלוטין באמצע הלילה, בלי שום הסבר הגיוני באמת? אני מודה, לי זה קרה יותר מפעם אחת. אבל הפעם... הפעם זה היה קצת אחרת.
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, אני מתעוררת בבהלה מאיזה חלום מוזר (כנראה שילוב של פיצה מאוחרת ומרתון "הישרדות"). הדבר הראשון שאני שומעת זה... כלום. שקט מוחלט. מוזר. בדרך כלל יש את הרעש הקבוע של העיר, איזו מכונית רחוקה, נביחה של כלב. אבל הפעם כלום. ואז זה היכה בי – האוטו שלי.
בטח תחשבו עכשיו, "גנבו לה את האוטו! איזה פחד!". ובאמת, זו הייתה המחשבה הראשונה שלי. אבל אז הגיעה תחושה מוזרה, מין אינטואיציה שונה. זה לא היה פחד, זה היה... סקרנות? כן, סקרנות מטורפת.
הלב שלי דפק כמו תוף, אבל הרגליים שלי כבר הובילו אותי למטה, לחניון האפלולי. מודה, זה היה קצת מפחיד. במיוחד עם כל הסרטים שאני רואה. אבל המשכתי. כי לפעמים, חייבות פשוט ללכת עם האינסטינקט הזה.
וכשהגעתי למטה, גיליתי... טוב, אני לא אהרוס את המתח. קודם כל, חשוב להבין משהו בסיסי על הקשר שלנו עם חפצים, במיוחד מכוניות. פסיכולוגים כמו ד"ר גייל סאלטז טוענים שאנחנו לעיתים קרובות מקרינים רגשות ותכונות אנושיות על חפצים דוממים. הם הופכים להיות סמל לביטחון, חופש, ואפילו זהות (Saltz, G. (2019). Becoming Real: Overcoming the Stories We Tell Ourselves That Hold Us Back. Morgan James Publishing.). אז כן, האוטו שלי הוא סוג של "חבר".
אז מה ראיתי בחניון? האוטו שלי היה שם. אבל... הייתה נזילה. טיפות קטנות של מים מטפטפות מהמזגן. לא משהו דרמטי, אבל מספיק כדי להעיר אותי באמצע הלילה.
עכשיו, אני יודעת מה אתן חושבות. "נו, באמת? בשביל זה ירדת לחניון בשלוש בבוקר?". וכן, בהתחלה גם אני חשבתי שזו טעות. אבל אז הבנתי משהו יותר עמוק.
הירידה הזו לחניון לא הייתה רק על נזילה במזגן. היא הייתה על הקשבה לעצמי. על לסמוך על האינטואיציה הזו, גם כשזה נשמע הכי מטופש בעולם. כמה פעמים אנחנו מתעלמות מהקול הפנימי הזה שאומר לנו משהו?
זה לא תמיד קל. החברה מלמדת אותנו להיות הגיוניות, רציונליות, לא ללכת אחרי איזה דחף פתאומי. אבל לפעמים, דווקא הדברים ה"לא הגיוניים" האלה הם שמביאים אותנו למקומות הכי מעניינים.
למדתי את זה בדרך הקשה. בעבר, הייתי תמיד מנסה לרצות את כולם, לעשות מה שמצופה ממני, להתעלם מהרצונות האמיתיים שלי. זה הוביל אותי להרבה מקומות שלא רציתי להיות בהם, לעבודות שלא אהבתי, למערכות יחסים שלא היו טובות לי.
אבל אז התחלתי להקשיב. פשוט להקשיב. לא משנה כמה זה נשמע מוזר או מפחיד. ותאמינו לי, זה מפחיד. זה מפחיד לשנות כיוון, לצאת מהקופסה, להודות שטעית. אבל זה גם משחרר. זה נותן תחושה של שליטה על החיים שלך.
אני זוכרת פעם, כשהתחלתי ללמוד על מיינדפולנס, קראתי מחקר של אוניברסיטת מסצ'וסטס (Kabat-Zinn, J. (2003). Mindfulness-Based Interventions in Context: Past, Present, and Future. Clinical Psychology: Science and Practice, 10(2), 144-156.) שדיבר על החשיבות של להיות נוכחים ברגע הזה. זה נשמע פשוט, אבל זה היה מהפך בשבילי. פתאום הבנתי שאני מבזבזת את רוב הזמן שלי בדאגות לגבי העתיד או חרטות לגבי העבר, במקום פשוט להיות כאן ועכשיו.
הירידה לחניון הייתה סוג של תרגול במיינדפולנס. זה היה רגע שבו הייתי לגמרי נוכחת. שמעתי את הטיפות, הרגשתי את האוויר הקריר, הקשבתי לדופק שלי. ולא, זה לא פתר לי את כל הבעיות בחיים. אבל זה נתן לי תזכורת קטנה – שאני יכולה לסמוך על עצמי.
אז בפעם הבאה שתרגישו איזה דחף מוזר, עצרו לרגע. תנשמו עמוק. תקשיבו לקול הפנימי הזה. אולי הוא מנסה להגיד לכן משהו חשוב. אולי הוא פשוט רוצה להוציא אתכן מהשגרה. ואולי, רק אולי, הוא יוביל אתכן להרפתקה הכי לא צפויה שלכן.
ואגב, תיקנתי את הנזילה למחרת. זה לא היה מסובך כמו שחשבתי. אבל האמת? גם אם לא הייתי מתקנת אותה, הירידה הזו לחניון הייתה שווה את זה. כי היא הזכירה לי משהו שאני לפעמים שוכחת: שאני מספיק טובה כמו שאני, עם כל המוזרויות והאינטואיציות המטורפות שלי.
עכשיו תורי לספר לי – מה הדבר הכי מוזר שעשיתן בעקבות אינסטינקט פתאומי? אני ממש רוצה לשמוע!
