אני עומדת בסלון, מול המרצפת הזאת, ומתחשק לי לצרוח. באמת. היא זזה, המרצפת הזאת. טיפה, אבל מספיק כדי להוציא אותי מדעתי. הרי שיפצתי את הדירה הזו לפני חודשיים! הכל חדש, הכל נקי, הכל…מושלם?
זהו, כנראה שזו הייתה טעות.
אתם מכירים את זה שאתם מנסים כל כך חזק שהכל יהיה "כמו שצריך", ואז דווקא הדברים הכי קטנים מתפוצצים לכם בפנים? זה בדיוק מה שקורה לי עכשיו. המרצפת הזאת, סמל הפרפקציוניזם המטורף שלי, צוחקת לי בפנים.
אז מה עושים? לתקן? ברור! אבל משהו עמוק יותר מטריד אותי. זה לא רק התיקון הפיזי, זה התיקון הפנימי שאני צריכה לעשות.
למה אנחנו בכלל רודפים אחרי שלמות?
גדלתי על ברכי התרבות הזו שמעריצה שלמות. ציונים טובים, מראה מושלם, קריירה מסודרת – הכל חייב להיות "פיקס". אבל מה המחיר? חרדה תמידית, פחד מכישלון, וחוסר יכולת פשוט ליהנות מהדרך.
קראתי פעם מחקר (ושלא תחשבו שאני סומכת רק על אינטואיציה, הנה מקור רציני - הספר "Daring Greatly" של Brene Brown) שמראה שאנשים שמגדירים את עצמם כפרפקציוניסטים נוטים יותר לדיכאון וחרדה. מפתיע? לא ממש. כי כשאתה עסוק בלרצות את כולם ולעמוד בציפיות בלתי אפשריות, אתה שוכח לרצות את עצמך.
ומה זה אומר בכלל "מושלם"? עבורי, זה אומר שהדירה שלי תהיה כמו מגזין עיצוב. אבל עבור השכנה שלי, זה אולי אומר שיהיה לה גינה פורחת. לכל אחד יש את הגרסה שלו לשלמות, ורוב הזמן היא לא מציאותית.
אגב, זוכרים שאמרתי שהכל חייב להיות מסודר? אז הנה סוד קטן: הארון שלי נראה כמו סופת טורנדו. כן, אני יודעת, лицемерно. אבל זה בדיוק העניין! אנחנו מראים לעולם חזות אחת, ובפנים אנחנו כאוס מהלך.
מה למדתי מהמרצפת הזו? (וגם מיוגה!)
אחרי כמה נשימות עמוקות (ותודה לשיעורי היוגה שלי), הבנתי שהמרצפת הרופפת הזו היא לא אסון, אלא הזדמנות. הזדמנות להרפות מהפרפקציוניזם, לקבל את העובדה שהחיים לא מושלמים, ובמקום זאת, להתמקד במה שבאמת חשוב.
מה שבאמת חשוב זה לא שהדירה שלי תהיה מושלמת, אלא שתהיה לי בה נעים. שהיא תהיה המקום שבו אני יכולה להיות אני, בלי מסכות ובלי הצגות.
אבל איך עושים את זה? איך משחררים? ניסיתי הרבה דברים. מדיטציה? עבד חלקית. טיפול? עזר מאוד, אבל לא פתר את הבעיה לגמרי.
הדבר הכי משמעותי עבורי היה פשוט לשנות את הפוקוס. במקום להתרכז בפגמים, התחלתי להתרכז בדברים הטובים. במקום להשוות את עצמי לאחרים, התחלתי להשוות את עצמי לעצמי של אתמול.
ואז, במקום הכי לא צפוי, מצאתי את התשובה. קראתי פעם ראיון עם אמן (אני מצטטת אותו בערך, כי אני לא זוכרת בדיוק איפה קראתי את זה, אבל המסר נשאר): "היופי נמצא בפגמים. אם הכל היה מושלם, לא היה מה לראות." וואו. זה הכה בי כמו ברק.
השלמות האמיתית היא לקבל את הלא מושלם.
עכשיו, כשאני מסתכלת על המרצפת הרופפת, אני לא רואה בה סמל לכישלון, אלא תזכורת. תזכורת לכך שהחיים לא מושלמים, וזה בסדר. תזכורת לכך שהיופי נמצא בפגמים. ותזכורת לכך שחשוב יותר להיות מאושרת מאשר מושלמת.
אז מה הלאה? אני אתקן את המרצפת, ברור. אבל הפעם, אני אעשה את זה בלי לחץ, בלי חרדה, ובלי ציפייה שהכל יהיה מושלם.
אולי אפילו אשאיר אותה קצת רופפת, כתזכורת.
מה איתכם? איפה אתם מרגישים את הצורך הזה בשלמות? ומה הייתם מוכנים לשחרר כדי לחיות קצת יותר בשלום עם עצמכם? תחשבו על זה. באמת. אשמח לשמוע מה דעתכם. אולי ביחד נגלה שהכיף האמיתי מתחיל דווקא איפה שהכל משתבש קצת.
