אוי, הניקיון. כמה פעמים מצאתי את עצמי בוהה בערימת הכביסה, מתפללת שהיא פשוט תיעלם? האמת, יותר מדי. תמיד הייתי מהבלאגניסטיות המאורגנות, אתן יודעות, אלה שיודעות בדיוק איפה כל דבר נמצא... בתוך הבלאגן. עד שנתקלתי בגישה היפנית לניקיון. ובום. משהו השתנה.
חשבתי שאני יודעת לנקות. אחרי הכל, גדלתי בבית מתוקתק, הורים פולנים, אתם יודעים את העבודה. אבל הניקיון היפני הוא לא רק עניין של ניקיון פיזי. הוא עניין של מיינדסט. זה לא רק להבריק את השיש, זה להבריק את הנשמה.
אז מה גרם לי לעצור רגע ולחשוב? כנראה שזה היה שילוב של תסכול אינסופי מהלופ הבלתי נגמר של ניקיון-בלאגן-ניקיון, וספר שנתקלתי בו במקרה בחנות יד שנייה על שיטת "הסדר של מארי קונדו". שמעתם עליה, נכון? אבל כאן זה שונה. אנחנו לא רק מדברים על איך לקפל חולצות. אנחנו מדברים על איך להתחבר מחדש לבית שלנו, איך להפוך אותו למרחב של שלווה ולא מקור לחרדה.
הבטחה שלי אליכן? לא תמצאו כאן רשימה מייגעת של חומרי ניקוי מומלצים. תקבלו כאן מסע, שיחה כנה על מה עובד לי, מה לא, ואיך אפשר לקחת את העקרונות האלה וליישם אותם בחיים האמיתיים, עם ילדים, עבודה, ובלי זמן לנשום. אחרי הכל, אנחנו לא רובוטים.
הטעות ששינתה לי את הכל
זוכרות את התחושה הזאת, כשאתן מסיימות לנקות את הבית, והוא נראה מושלם... בערך לשעתיים? ואז הילדים חוזרים, הבעל מפזר גרביים, ואתן שוב צריכות להתחיל הכל מחדש? זה מה שהוביל אותי לחקור את הגישה היפנית. כי הבנתי שהבעיה היא לא הניקיון, אלא הגישה אליו.
הנקודה המרכזית כאן היא ההבנה שהחפצים שלנו הם לא סתם דברים. הם נושאים איתם אנרגיה, זיכרונות. קונדו קוראת לזה "לדבר עם החפצים שלנו". נשמע קצת הזוי? גם לי בהתחלה. אבל תחשבו על זה רגע. כמה פעמים אתן מחזיקות בגד בארון שאתן כבר לא אוהבות, רק כי הוא מזכיר לכן משהו?
אז מה עושים? מתחילים לשחרר. אבל לא סתם לזרוק. אומרים תודה. תודה לבגד ששירת אותנו, תודה לחפץ שהיה שימושי. נשמע קצת טרחני, אבל תאמינו לי, זה משנה את כל התמונה. פתאום, הבית כבר לא מרגיש כמו מחסן של דברים, אלא כמו מקום שמכיל רק את מה שבאמת חשוב.
איך הגעתי בכלל ליפן?
אז איך כל זה מתקשר ליפן? ובכן, גדלתי על ברכי התרבות הפולנית הנוקשה והיעילה להפליא. אמא שלי הייתה יכולה להבריק בית שלם בשעתיים, אבל בואו נודה על האמת – זה היה מלווה בלא מעט עצבים וצעקות. הניקיון היה משימה, חובה, ולא משהו שמביא שלווה.
ואז, יום אחד, צפיתי בסרט דוקומנטרי על בתים יפניים מסורתיים. הקסם שלהם טמון בפשטות, במינימליזם, בתחושה העמוקה של כבוד לחומרים ולמרחב. זה לא רק איך שהבתים נראים, זה איך הם גורמים לך להרגיש. חיפשתי קצת יותר מידע על תרבות הניקיון היפנית ומצאתי את הספר הזה (Nakamura, T. (2010). Oosouji: The Great Japanese Cleaning Ritual. Japan Times). זה היה גילוי מדהים, הספר הסביר את התפיסה היפנית של ניקיון כטיהור רוחני. זה משהו עמוק יותר מלנקות אבק.
אבל מה זה אומר בפועל? זה אומר להקדיש זמן ומחשבה לכל פינה בבית, להעריך את היופי בפשטות, ולזכור שהבית שלנו הוא לא רק מקום מגורים, אלא מקום מפלט, מקום של ריפוי.
התובנה המפתיעה: זה לא רק הבית, זה את
אבל הנה הטוויסט: הניקיון היפני לא עובד אם לא מתחילים מבפנים. זה לא מספיק רק לסדר את הבית. צריך לסדר גם את הראש. צריך לשאול את עצמנו: מה אנחנו באמת צריכות? מה משמח אותנו? במה אנחנו רוצות להקיף את עצמנו?
אז איך עושים את זה? מתחילים בקטן. בוחרים מגירה אחת, או מדף אחד, ושואלים את עצמנו: האם הדבר הזה עדיין משרת אותנו? האם הוא גורם לנו שמחה? אם התשובה היא לא, משחררים אותו. בלי רגשות אשם.
זה תהליך, כן? לא קורה ביום אחד. אבל ככל שמשחררים יותר, ככה מרגישים יותר קלים. פתאום, הבית מרגיש יותר כמו מקום שאפשר לנשום בו, מקום שאפשר להיות בו אנחנו.
שאלות שחייבים לשאול את עצמנו
עכשיו, הנה כמה שאלות שמסתובבות לי בראש מאז שהתחלתי את המסע הזה:
- האם אנחנו באמת צריכות את כל מה שיש לנו?
- האם אנחנו קונות דברים כדי למלא חלל ריק, או כי אנחנו באמת אוהבות אותם?
- האם אנחנו מקדישות מספיק זמן לעצמנו, או שאנחנו עסוקות מדי בלנקות אחרי אחרים?
אלה שאלות לא פשוטות, אני יודעת. אבל הן שוות את המאמץ. כי בסופו של דבר, ניקיון הוא לא רק עניין של בית נקי. הוא עניין של חיים מלאים יותר.
מקורות שנתנו לי השראה (מעבר למארי קונדו)
הספר המצוין Spark Joy: An Illustrated Master Class on the Art of Organizing and Tidying Up* של מארי קונדו - זה לא רק איך לקפל, זה איך להרגיש.
מאמר שקראתי בכתב העת Journal of Environmental Psychology שמדבר על הקשר בין סביבה נקייה לבריאות נפשית טובה יותר (Deng, L., & Rong, X. (2020). The impact of environmental cleanliness on psychological well-being: A systematic review. Journal of Environmental Psychology, 72*, 101521.). זה חיזק לי את ההבנה שניקיון הוא לא רק אסתטיקה.
אז מה הלאה?
אני עדיין באמצע המסע הזה, כן? עדיין יש לי ימים שאני מרגישה שאני טובעת בים של כביסה. אבל אני מנסה לזכור את העיקרון הזה: ניקיון הוא לא מטרה, הוא דרך. דרך להיות מחוברת יותר לבית שלי, לעצמי, ולחיים שלי.
אז מה איתכן? איזה חלק בבית שלכן גורם לכן הכי הרבה תסכול? ומה הייתן משנות בו, אם הייתן יכולות למחוק הכל ולהתחיל מחדש? מחכה לשמוע את המחשבות שלכן!