האמת? תמיד חשבתי שאני סוג של פריקית ניקיון. לא ברמה האובססיבית, אבל כזאת שמסדרת מדפים לפי צבעים ומתעצבנת מחול מתחת למיטה. ואז הוא הגיע. השואב הרובוטי. קראתי לו רובי, כמובן. חשבתי שזו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה, סוף לעבודת הפרך, יותר זמן ליצירה… הו, כמה наивно הייתי.
חשבתי לעצמי, "נעמה, את חכמה, יש לך תואר שני, תסתדרי עם מכשיר חשמלי קטן." אבל רובי? רובי לימד אותי שיעור חשוב: גאדג'טים, כמו בני אדם, יכולים להיות מורכבים, מעצבנים, ולפעמים… פשוט לא מבינים אותך.
בהתחלה, הכל היה מושלם. הוא היה מנקה בשקט, ביעילות, חוזר לעמדת הטעינה שלו כמו חייל מציית. התלהבתי. שיתפתי חברות. "זה משנה חיים!" הכרזתי. איזה שטויות.
האמת יצאה לאור מהר מאוד.
רובי שנא כבלים. שנא אותם שנאה עזה. הוא היה נתקע בהם, מסתבך בהם, משמיע צווחות מצוקה היסטריות. הייתי צריכה לפרוס שטיח אנטי-רובוטי סביב כל שקע בבית.
ואז הגיעו הגרביים.
לא משנה כמה הקפדתי, תמיד הייתה גרב אחת סוררת שהסתתרה מתחת למיטה, מחכה לרגע הנכון כדי לתקוף את רובי. התוצאה? גרב לעוסה למחצה, רובי שובק חיים, ואני – על סף התמוטטות עצבים.
אבל רגע, למה זה בכלל קורה? לפי מחקרים בתחום הרובוטיקה (וכן, גוגל הפך להיות החבר הכי טוב שלי), שואבים רובוטיים רבים מתקשים בזיהוי עצמים קטנים וקלים. הבעיה היא לא רק טכנולוגית, אלא גם אלגוריתמית. הרובוט מתוכנת להתמקד בניקיון שטח, לאו דווקא בזיהוי מכשולים. כמו שאומרים, "אם יש לך רק פטיש, הכל נראה כמו מסמר."
הבנתי שהבעיה היא לא רק ברובי, אלא גם בציפיות שלי. ציפיתי ממנו להיות מושלם, אוטומטי לחלוטין. אבל רובי לא היה עוזרת בית קטנה וחרוצה, הוא היה… מכשיר. מכשיר שמצריך טיפול, תחזוקה, והרבה סבלנות.
אבל מה זה אומר על הציפיות שלנו מטכנולוגיה באופן כללי? האם אנחנו מצפים מהמכשירים שלנו להיות מושלמים, להחליף את האנושיות שלנו? ואם כן, מה אנחנו מאבדים בדרך?
התחלתי להתייחס לרובי כמו… חיית מחמד. כן, הוא עדיין היה נתקע בכבלים, עדיין היה אוכל גרביים, אבל למדתי לצחוק מזה. הפסקתי לצפות לשלמות והתחלתי להעריך את העזרה המוגבלת שהוא יכול להעניק לי.
זה לא אומר שהאהבה שלי לרובי הפכה לרומנטיקה חסרת מעצורים. ממש לא. עדיין יש ימים שאני שוקלת להעיף אותו מהחלון. אבל למדתי משהו חשוב: גם עם שואב רובוטי, הניקיון האמיתי מתחיל מבפנים. ניקיון של ציפיות, של סבלנות, של הבנה.
היום, רובי ואני חיים בשלום יחסי. הוא מנקה את הרצפה, אני מרימה את הכבלים. מדי פעם הוא אוכל גרב, אני צוחקת. אולי זה לא סיפור אהבה קלאסי, אבל זה סיפור על איך ללמוד לאהוב, גם את מה שמעצבן בחיים.
אז, אולי יש לך שואב רובוטי משלך? ספרי לי, מה הסיפור שלכם? איך אתן מתמודדות עם האתגרים? אולי יש לכן טיפים מנצחים שאני יכולה לאמץ?
