אוקיי, בואו נדבר על חרדת סוללות. אתם יודעים, אותו פחד משתק שהסוללה תמות לכם באמצע שום מקום, רגע לפני שיחה סופר חשובה או ניווט קריטי? אני הייתי שם. עמוק בפנים.
פעם, לפני כמה שנים, עוד לפני שהיה לי רכב חשמלי, טסתי לפגישה חשובה בתל אביב. הסוללה של הטלפון שלי הייתה על 15%, והייתי תקועה בפקק מטורף. הפעלתי וויז, כמובן, וראיתי איך האחוזים יורדים בקצב מפחיד. זיעה קרה הציפה אותי. "מה אם אאחר? מה אם אצטרך להתקשר ולא אוכל?"
אז מה עשיתי? כמובן שנסעתי בלחץ היסטרי, כל דקה מרגישה כמו נצח, ודאגתי רק שהסוללה לא תמות. בדיעבד, זה היה טיפשי. יכולתי פשוט לעצור בצד, לבקש מטען ממישהו, או אפילו לשאול כיוונים. אבל הפחד השתלט.
זו הייתה הנקודה שבה הבנתי: חרדת סוללות היא לא באמת על הסוללה. היא על שליטה.
מאז, עברתי דרך ארוכה. עכשיו יש לי רכב חשמלי, ואני יכולה להגיד בפה מלא: אני כבר לא מפחדת. איך עשיתי את זה? לאט לאט, צעד אחר צעד.
אז איך מתמודדים עם זה? קודם כל, מודעות. להבין שמדובר בפחד, לא במציאות. זה קצת כמו פחד במה - כולם חווים את זה ברמה מסוימת, אבל לא כולם נותנים לזה להשתלט עליהם.
אחת התובנות הכי חשובות שלי הגיעה ממקום לא צפוי - פודקאסט על פילוסופיה סטואית. הם דיברו על איך אנחנו צריכים להתמקד במה שאנחנו יכולים לשלוט בו, ולשחרר את מה שאנחנו לא יכולים. זה שינה לי את כל צורת החשיבה. (מקור: The Daily Stoic Podcast).
רגע, מה הקשר בין סטואה לסוללה? תחשבו על זה: אנחנו לא יכולים לשלוט בעומס התנועה, אנחנו לא יכולים לשלוט במזג האוויר, ואנחנו גם לא יכולים לשלוט לחלוטין בסוללה - היא בסוף תתרוקן. אבל אנחנו כן יכולים לשלוט באיך אנחנו מגיבים.
אז מה עושים בפועל?
- תכנון מראש: זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל זה קריטי. לפני נסיעה ארוכה, תטענו את הטלפון או הרכב החשמלי שלכם. תבדקו איפה יש עמדות טעינה בדרך. אני משתמשת באפליקציה PlugShare כדי למצוא עמדות טעינה לרכב שלי, וזה משנה את כללי המשחק. זה לא רק עוזר לי למצוא עמדות, אלא גם נותן לי מידע על הזמינות שלהן, עלויות וביקורות ממשתמשים אחרים. ממש כמו Waze, רק לעמדות טעינה (מקור: PlugShare).
- גיבוי: תמיד תהיה לכם סוללה ניידת בתיק. זה כמו ביטוח - אתם לא רוצים להשתמש בו, אבל זה נותן לכם שקט נפשי. אני אפילו מחזיקה מטען לרכב בבגאז', למקרה חירום.
- מציאות מול פחד: תשאלו את עצמכם: מה הסיכוי האמיתי שהסוללה תמות לי? האם אני מגזימה? האם אני נותנת לפחד להשתלט עליי?
אני זוכרת פעם אחת, נסעתי לצפון עם הרכב החשמלי שלי, והסוללה הייתה על 30%. התחלתי להילחץ, אבל אז עצרתי לרגע, נשמתי עמוק, ואמרתי לעצמי: "נעמה, יש לך עוד מספיק קילומטרים להגיע לעמדת טעינה. תפסיקי לדאוג ותהני מהדרך." זה עבד.
אבל גם נכשלתי לא פעם. היו פעמים ששכחתי לטעון את הטלפון, ונתקעתי בלי ניווט. היו פעמים שהתעצלתי לעצור בעמדת טעינה, ואז נאלצתי לנסוע לאט כדי לחסוך בסוללה. הכישלונות האלה לימדו אותי הכי הרבה.
ואז יש את העניין של טכנולוגיה. אנחנו כל הזמן שומעים על סוללות יותר טובות, טעינה יותר מהירה, רכבים חשמליים עם טווח נסיעה עצום. זה מעודד, אבל צריך גם להיות ריאליים. הטכנולוגיה עדיין לא מושלמת, ויהיו תקלות. (מקור: מאמרים טכנולוגיים שונים על פיתוח סוללות לרכבים חשמליים).
אבל מה קורה כשזה קורה? מה עושים כשבאמת נתקעים?
אני למדתי שהכי חשוב זה לנשום עמוק. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. להזכיר לעצמנו שאנחנו יכולים להתמודד עם זה. לבקש עזרה. להתקשר לחילוץ. להסתכל על זה כהרפתקה, לא כטרגדיה.
זה נכון שחרדת סוללות יכולה להיות מציקה. אבל זה גם הזדמנות ללמוד על עצמנו, על הפחדים שלנו, ועל איך אנחנו יכולים להתמודד איתם.
אז בפעם הבאה שאתם רואים את אחוז הסוללה יורד, אל תיכנסו לפאניקה. תנשמו עמוק, תיזכרו בכל מה שלמדתם, ותזכרו: אתם בשליטה.
רגע, אני תוהה... האם בעתיד בכלל נצטרך לדאוג לסוללות? אולי הסוללות ייטענו את עצמן תוך כדי נסיעה? אולי בכלל לא נצטרך סוללות? מי יודע.
אני חושבת שהמסע הזה לימד אותי משהו חשוב: הפחד הכי גדול שלנו הוא לא באמת מהסוללה הריקה, אלא מהאפשרות שהיא תחשוף את חוסר האונים שלנו.
מה איתכם? איך אתם מתמודדים עם חרדת סוללות? ספרו לי בתגובות!
