אוקיי, בואו נהיה כנים. לרגע חשבתי שאני עומדת לפוצץ את הבית. לא, לא מתוך כעס, אלא מתוך תסכול טהור. שואב האבק המסכן שלי, זה שאני כל כך סומכת עליו במלחמה היומיומית נגד פירורי הביסקוויטים (תודה לך, ילדה בת חמש), פשוט החליט לעשות שביתה. באמצע השאיבה.
ואז, בזמן שניסיתי להבין אם זה באמת הזמן לקנות שואב חדש או שיש סיכוי להחייאה, הוא התפרק לי בידיים. חלקים פלסטיים, צינורות, מברשות... הכל התפזר על הרצפה כמו פאזל אימתני במיוחד.
אבל רגע לפני שהייתי מוכנה להרים ידיים ולהזמין פיצה על הרצפה (כי למה לא?), משהו קרה. התחלתי לבחון את החלקים. את המנגנון הפנימי. את ה"בטן" של השואב. ופתאום, זה נהיה מעניין.
למה אנחנו מפחדים להתפרק?
זה נשמע קצת פילוסופי לשואב אבק, אני יודעת, אבל תחשבו על זה. כמה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו "עומדים להתפרק"? בעבודה, בזוגיות, בחיים בכלל. אנחנו מנסים להחזיק הכל ביחד, לדאוג שהכל יתפקד בצורה מושלמת. ואז, כשמשהו משתבש, אנחנו נכנסים לפאניקה.
אבל אולי... אולי דווקא בפירוק הזה, בבלאגן הזה, יש הזדמנות ללמוד משהו חדש? הזדמנות להבין איך דברים באמת עובדים?
אני חושבת שכן.
אז התחלתי לפרק את השואב באמת. לא סתם כי הוא התקלקל, אלא מתוך סקרנות. רציתי להבין איך הוא עובד. קראתי קצת באינטרנט (כן, יש מדריכים לפירוק שואבי אבק. העולם מדהים), וגיליתי כמה דברים מפתיעים.
לדוגמה, ידעתם שרוב שואבי האבק פועלים על עיקרון של ואקום חלקי? לא אני.
אבל זה לא רק עניין של ידע טכני. זה עניין של גישה. במקום להיבהל מהבלאגן, ניסיתי לראות בו הזדמנות. הזדמנות ללמוד, הזדמנות לתקן, הזדמנות להבין.
השיעור הכי חשוב שלמדתי (או: איך שאבתי את הפחד שלי)
אוקיי, אז תיקנתי את השואב? האמת? לא בדיוק. הצלחתי לנקות את הפילטר (שהיה במצב מחריד, תודה ששאלתם), הבנתי כמה דברים על המנוע (שיש לו יותר מדי חלקים קטנים לטעמי), אבל בסופו של דבר, נאלצתי להזמין טכנאי.
אבל זה לא אומר שנכשלתי.
השיעור האמיתי היה בהתמודדות עם הכישלון. בהבנה שלא חייבים לדעת הכל, ושאפשר לבקש עזרה. ובעיקר, בהבנה שהבלאגן הוא לא סוף העולם. לפעמים, דווקא בתוך הבלאגן הזה, אנחנו מגלים את עצמנו מחדש.
פסיכולוגית בשם ד"ר ברנה בראון, שחקרה את הנושא של פגיעות, טוענת בספרה "Dare to Lead" שהיכולת להיות פגיעים היא תכונה חיונית למנהיגות אותנטית. זה נשמע קצת מוגזם להשוות פירוק שואב אבק למנהיגות, אבל תחשבו על זה: האם לא נדרשת מידה של אומץ כדי להודות שטעית, שאתם לא יודעים הכל, או שאתם זקוקים לעזרה?
ואם כבר מדברים על מקורות מפתיעים, גיליתי גם מאמר מעניין ב-Harvard Business Review על חשיבות הלמידה מכישלונות. המאמר טען שאחת הסיבות לכך שאנחנו מפחדים להיכשל היא התרבות הארגונית שמקדשת הצלחה בכל מחיר. אבל האמת היא, שדווקא מתוך הכישלונות אנחנו צומחים ולומדים הכי הרבה.
אז מה עושים עכשיו?
אז הנה כמה שאלות שאני משאירה אתכן איתן:
- באיזה תחום בחיים אתן מרגישות שאתן עומדות "להתפרק"?
- מה מפחיד אתכן בפירוק הזה?
- מה יקרה אם תנסו לפרק את הדברים קצת יותר לעומק, מתוך סקרנות ולא מתוך פחד?
אולי תגלו משהו מדהים על עצמכן.
ואולי פשוט תגלו שהגיע הזמן לקנות שואב אבק חדש. גם זה בסדר. 😉
שתפו אותי בתגובות! איזה שיעור למדתם מכישלון קטן או גדול? מחכה לשמוע!
