תמיד הייתה לי פינה כזאת בבית. אתם יודעים, מדף שאף אחד לא באמת רואה, או יותר נכון - מדף שאני לא רוצה שאף אחד יראה. עליו נערמים כל הדברים ש"אני אסדר אחר כך". ניירת, חשבונות, מתנות שלא פתחתי, חפצים קטנים בלי בית... בלגן קטן שמשקף בלגן גדול יותר.
פעם חשבתי שאני פשוט עצלנית. שחוסר הסדר הזה מעיד על חוסר אחריות. היום אני מבינה שזה קצת יותר מורכב. וזה התחיל כשנתקלתי במחקר של פרופסור שירלי קראמר מאוניברסיטת פרינסטון (Kramer, S. I., & Messner, P. E. (2011). Organizational routines as building blocks of business processes. Business Process Management Journal, 17(5), 703-722.) על ארגון שגרתי ויצירת תהליכים עסקיים. מה הקשר, אתם שואלים? תכף תראו.
פרופסור קראמר דיברה על איך שגרות יומיומיות, גם אלה שאנחנו לא שמים לב אליהן, משפיעות על הפרודוקטיביות והיעילות שלנו. זה גרם לי לחשוב – אם זה נכון לעסק, למה שזה לא יהיה נכון לבית שלי? הרי הבית הוא סוג של "עסק" קטן, לא?
הסתכלתי על המדף הזה, והבנתי שהוא לא סתם מקום אחסון. הוא סוג של מצבור של דברים לא גמורים, הבטחות לעצמי שלא קיימתי. והנה התובנה הראשונה שלי -
המדף הזה הוא לא הבעיה. הוא סימפטום.
הבעיה היא לא הבלגן הפיזי, אלא הבלגן המנטלי. הדברים האלה מייצגים משימות דחויות, החלטות שצריך לקבל, רעיונות שצריך לפתח. כל פעם שאני מסתכלת על המדף הזה, אני מרגישה קצת אשמה. קצת מוצפת. וזה משפיע על מצב הרוח שלי, על היכולת שלי להתרכז, על הכל.
אז מה עושים? איך הופכים את המדף הזה, מסמל של חוסר סדר, למקום של השראה ויצירה? ניסיתי הרבה דברים. שיטות ארגון שונות, קופסאות ממויינות, תגיות צבעוניות... כלום לא באמת עבד. עד שקראתי מאמר ב-Psychology Today על הקשר בין סדר נפשי לסדר פיזי (Davidson, R. J. (2010). Empirical explorations of mindfulness: Conceptual and methodological conundrums. Emotion, 10(1), 8-11.).
והבנתי שחייבים להתחיל מבפנים. חייבים להבין מה הדברים האלה מייצגים עבורי, מה הפחדים וההססנות שעומדים מאחוריהם.
לקחתי כל פריט מהמדף, אחד אחד, ושאלתי את עצמי: "למה זה כאן? מה אני מרגישה כלפי זה?". גיליתי דברים מדהימים. את המכתב מחברה שגרמה לי להתמודד עם רגשות אשם ישנים. את הקבלה מחנות הספרים ששכחה לי על משהו שמאד רציתי לקרוא. פתאום המדף הזה הפך למפה של תת-המודע שלי.
התהליך הזה היה קשה. היו רגעים של תסכול, של דחייה. רציתי פשוט להחזיר הכל למדף ולשכוח מזה. אבל התמדתי. וגיליתי שברגע שאני מתמודדת עם הרגשות האלה, אני יכולה לשחרר את הפריטים האלה. או לתת להם מקום אחר, מכבד יותר, בחיים שלי.
וזה מה שהפך את המדף הזה למקום אחר. הוא כבר לא מצבור של בלגן, אלא תזכורת לתהליך שעברתי. תזכורת לכך שאני יכולה להתמודד עם הפחדים שלי, לשחרר את העבר, וליצור לעצמי עתיד מסודר ומאושר יותר. אבל היי, הוא לא מושלם. ויש ימים שהוא שוב נראה כמו מקום של דברים שאני דוחה – ואז אני מזכירה לעצמי שזה בסדר. שזה חלק מהחיים.
אבל מה שמדהים הוא שלאחר תהליך הניקוי, פתאום גיליתי שאני הרבה יותר יצירתית. כשהראש שלי פנוי, אני מצליחה לחשוב בצורה בהירה יותר, לקבל החלטות טובות יותר, ולהגשים את החלומות שלי.
אז בפעם הבאה שאתם מסתכלים על המדף הזה, או על כל פינה אחרת בבית שלכם שגורמת לכם אי נוחות, תזכרו שזה לא רק בלגן פיזי. זה סימפטום של משהו עמוק יותר. ותחשבו - אולי זה הזדמנות להתבונן פנימה, לשחרר את העבר, וליצור לעצמכם עתיד טוב יותר. והנה עוד תובנה –
הסדר החיצוני הוא השתקפות של סדר פנימי.
אגב, הבנתם מה הקשר לפרופסור קראמר? ממש כמו שגרות ארגוניות בעסק, גם שגרת טיפול במדף הזה – אפילו אם היא רק פעם בחודש – יכולה לשפר את היעילות והפרודוקטיביות שלי, לא רק בבית, אלא גם בעבודה ובחיים בכלל. עכשיו, כשאני חושבת על זה, אולי כדאי לי לקרוא שוב את המאמר שלה, הפעם עם נקודת מבט חדשה.
אבל האמת? עדיין לא סיימתי ללמוד. עדיין יש לי הרבה שאלות. מה לגבי הדברים שקשה לי להיפטר מהם? איך יוצרים שגרה שמתאימה לי באמת? ומה קורה כשקשה לי להתחיל בכלל?
האמת, הייתי שמחה לשמוע מה הניסיון שלכם. יש לכם מדף כזה בבית? איך אתם מתמודדים איתו? שתפו אותי בתגובות!
