האמת? שנים רצתי. רצתי אחרי קידום בעבודה, אחרי דירה משלי, אחרי זוגיות "מושלמת" כמו בסרטים. הכל היה צריך להיות "כמו שצריך", "בזמן". לחץ עצום. נשמע מוכר?
ואז, יום אחד, מצאתי את עצמי יושבת ליד סבתא נעמי, שתמיד הייתה עוגן של שלווה בתוך הכאוס שלי. היא הביטה בי, בעיניים החכמות שלה, ואמרה לי משפט ששינה הכל: "נעמה, החיים הם לא מרוץ. הם ריקוד."
ריקוד? בהתחלה הייתי סקפטית. מה זה בכלל אומר? איך ריקוד יכול להחליף את תחושת הדחיפות הזו, את הצורך להשיג עוד ועוד? אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי כמה היא צדקה.
השיעור הראשון: הקשיבי לקצב שלך
סבתא הסבירה לי שריקוד הוא לא תחרות. הוא ביטוי של שמחה, של תנועה, של חיבור לעצמך ולמוזיקה. את לא צריכה להיות הכי טובה או הכי מהירה. את רק צריכה להקשיב לקצב שלך ולנוע בהתאם.
זה נשמע פשוט, נכון? אבל בפועל, זה היה אתגר עצום. שנים התרגלתי להשוות את עצמי לאחרים, למדוד את ההצלחה שלי לפי קריטריונים חיצוניים. לפתע, הייתי צריכה ללמוד להקשיב לקול הפנימי שלי, להבין מה באמת עושה לי טוב, בלי קשר למה שאחרים חושבים.
זוכרת שקראתי פעם מחקר (Smith, 2018) על הקשר בין תחושת שליטה עצמית לאושר? מסתבר שכשאת מרגישה שאת שולטת בקצב שלך, ולא שהוא שולט בך, רמות הסטרס יורדות פלאים. זה בדיוק מה שסבתא ניסתה להעביר לי.
השיעור השני: טעויות הן חלק מהריקוד
כמובן, היו גם נפילות. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני מאבדת את הדרך, שאני לא מצליחה להדביק את הקצב. היו ימים שבהם התגעגעתי לתחושת המוכרת של המרדף, של ההישגים המדידים.
אבל סבתא הייתה שם כדי להזכיר לי שטעויות הן חלק מהריקוד. הן לא סימן לכישלון, אלא הזדמנות ללמוד, להשתפר, לשנות כיוון. היא תמיד אמרה: "אל תפחדי למעוד, נעמה. זה רק אומר שאת מנסה."
פעם, ניסיתי להקים עסק קטן. השקעתי את כל כולי בזה, אבל בסוף זה לא הצליח. הייתי שבורה. הרגשתי שנכשלתי. אבל סבתא אמרה לי: "הרווחת ניסיון יקר ערך, נעמה. למדת מה עובד ומה לא. עכשיו את יותר חכמה ממה שהיית קודם."
היא צדקה. הכישלון הזה לימד אותי הרבה יותר מכל הצלחה קודמת. הוא לימד אותי להיות יותר סבלנית, יותר מתחשבת, יותר מודעת לעצמי. הוא לימד אותי שכישלון הוא לא סוף הדרך, אלא רק פנייה בדרך.
רגע של מחשבה: האם אנחנו באמת נותנים לעצמנו מקום לטעויות? האם אנחנו מקבלים את עצמנו כשאנחנו לא מושלמים?
השיעור השלישי: תיהני מהדרך
אבל השיעור הכי חשוב שסבתא לימדה אותי היה פשוט: תיהני מהדרך. אל תתמקדי רק ביעד הסופי. תהני מהצעדים הקטנים, מהנופים שמסביב, מהחברה הטובה.
היא הסבירה לי שהחיים הם לא רק אוסף של הישגים. הם גם רגעים קטנים של שמחה, של אהבה, של חיבור. הם חיוך של זר, חיבוק של חבר, שקיעה יפה.
יצא לי לקרוא על זה לא מזמן בספר של בראון (Brown, 2015) על פגיעות. היא מדברת שם על החשיבות של להעריך את הרגעים הקטנים, על היכולת להיות אסירת תודה על מה שיש לנו, ולא על מה שחסר לנו. זה משנה הכל.
התחלתי להקדיש יותר זמן לדברים שאני אוהבת: לקרוא ספרים, לטייל בטבע, לבלות עם חברים. התחלתי להעריך את הדברים הקטנים, את היופי שמסביב. גיליתי שהאושר לא נמצא רק בהישגים הגדולים, אלא גם ברגעים הפשוטים.
אבל יש גם צד שני למטבע: לפעמים, קשה ליהנות מהדרך כשהחיים קשים. יש ימים שבהם הכל מרגיש כמו מאבק, שבהם קשה למצוא את השמחה. ואז מה עושים? סבתא תמיד אמרה: "גם בריקוד יש רגעים של עצב, של כאב. אבל גם הם חלק מהחוויה."
סבתא לימדה אותי שהחיים הם לא רק שמחה ואושר. הם גם עצב וכאב. אבל גם ברגעים הקשים, אפשר למצוא יופי, אפשר למצוא משמעות. אפשר למצוא את הכוח להמשיך לרקוד.
אז מה למדתי מסבתא? שלחיים אין מטרה מוגדרת, אין קו סיום. מה שיש זו דרך, וריקוד אחד ארוך שבו אנחנו בוחרים את הצעדים.
ואת? איך את רוקדת את החיים שלך? אשמח לשמוע בתגובות!
