אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. סיימתי לנקות את הבית לפסח, קרצפתי כל פינה, ואז... ראיתי אותו. פתית אבק קטן, בודד, שהתמקם לו על אדן החלון. לא סתם אדן החלון - זה שפונה בדיוק מול השמש.
נשמתי נעצרה. אחרי כל העבודה הקשה? אחרי כל השעות? הרגשתי תסכול אמיתי. זה היה רגע שבו הבנתי משהו חשוב על פרפקציוניזם, ואיך הוא גורם לנו לפספס את העיקר.
אבל רגע, למה אני מספרת לכם את כל זה? כי כולנו מכירות את ההרגשה הזו, נכון? הרצון הזה שהכל יהיה מושלם, בלי רבב. בין אם זה הבית, העבודה, הילדים או אנחנו עצמנו.
האמת היא? פרפקציוניזם הוא מלכודת. הוא גורם לנו לבזבז אנרגיה על דברים קטנים, במקום להתמקד במה שבאמת משמעותי.
ואיך אני יודעת את זה? כי אני חוויתי את זה על בשרי.
למשל, פעם ניסיתי לארגן מסיבת יום הולדת "מושלמת" לילדה שלי. קראתי אין ספור בלוגים (כולל מאמר מצוין הזה של Harvard Business Review על סכנות הפרפקציוניזם במקום העבודה, למרות שזה לא קשור ישירות, התחלתי לחשוב על איך זה משפיע עלי גם בחיים האישיים!), ביליתי שעות בחנויות יצירה, והכנתי קישוטים בעבודת יד. בסופו של דבר, הייתי כל כך מותשת ומתוסכלת, שכמעט ולא נהניתי מהמסיבה עצמה.
היא דווקא הייתה נהדרת! הילדים שיחקו וצחקו, והבת שלי הייתה מאושרת. אבל אני? אני הייתי עסוקה מדי בלבדוק שהכל "יפה" ו"מתוקתק".
זו הייתה נקודת מפנה.
אז איך יוצאים מהלופ הזה? איך מפסיקים לרדוף אחרי השלמות ומתחילים לחיות?
התשובה, כמו תמיד, היא מורכבת. אבל יש כמה דברים שלמדתי ועזרו לי:
- להגדיר מחדש את המושג "מספיק טוב". מה זה אומר "טוב"? האם זה אומר שהכל חייב להיות מושלם? או שאפשר להסתפק בתוצאה שהיא טובה מספיק, וליהנות מהדרך?
- לשחרר את השליטה. זה קשה, אני יודעת. אבל לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולות לעשות זה פשוט להרפות ולאפשר לדברים לקרות.
- להתמקד במה שחשוב באמת. מהם הערכים שלנו? מהם הדברים שנותנים לנו משמעות? כשאנחנו מתמקדות בהם, קל יותר לשחרר את האחיזה מהדברים הקטנים והלא חשובים.
- להיות סלחניות כלפי עצמנו. אנחנו בני אדם, אנחנו טועים. זה בסדר גמור. מה שחשוב זה ללמוד מהטעויות שלנו ולהמשיך הלאה.
- למצוא השראה במקומות לא צפויים. אתן יודעות איפה מצאתי השראה בנושא הזה? בספר בישול! כן, קראתם נכון. בספר בישול שבו המחברת הודתה שהיא לא תמיד מצליחה להכין את המתכונים בצורה מושלמת, אבל זה לא מונע ממנה ליהנות מהתהליך (אגב, מצאתי מחקר של אוניברסיטת שיקגו שמראה שטעויות קטנות דווקא מגבירות את החיבה שלנו כלפי אחרים. מעניין, לא?).
אבל רגע, זה לא אומר שאני ממליצה לכן להזניח את הכל! ממש לא. זה אומר שאפשר למצוא איזון. אפשר לשאוף למצוינות, אבל לא להפוך את זה לאובססיה.
ומה עם האבק הבלתי נראה?
אני עדיין מנקה, כן? אבל היום, כשאני רואה פתית אבק קטן, אני לא נכנסת לפאניקה. אני מזכירה לעצמי שזה לא הדבר הכי חשוב בעולם.
מה שחשוב זה שאני בריאה, שהמשפחה שלי בריאה, שאנחנו אוהבים אחד את השני, שאנחנו שמחים. כל השאר - זה רק אבק.
אז מה אתן חושבות? האם גם אתן נלחמות בפרפקציוניזם? אילו טיפים יש לכן? ספרו לי בתגובות! אני באמת רוצה לדעת.
