האמת? תמיד קנאתי בנשים האלה, אתן יודעות, אלה שהבית שלהן תמיד נראה כאילו יצא עכשיו מקטלוג. הן תמיד מסודרות, הכל מבריק, ויש להן זמן לאפות עוגיות בצורת פרחים. אני? אני נאבקת להגיע לאימון פילאטיס פעם בשבוע, שלא לדבר על לזכור להוציא את הכביסה מהמכונה.
אבל משהו השתנה. נמאס לי להרגיש אשמה על הלכלוך, נמאס לי לבזבז את סופי השבוע בניקיונות מרתוניים, ונמאס לי להרגיש כאילו אני תמיד מפגרת מאחור. אז החלטתי לצאת למסע – מסע לגילוי משק הבית לעצלנים חכמים. והאמת? גיליתי כמה דברים מדהימים. אתחיל בווידוי: לא תמיד הייתי כזו. פעם, האמנתי שצריך לשפשף כל פינה עם חומרים רעילים, ושניקיון הוא עונש ולא פעולה משחררת. טעיתי.
הסוד הראשון: לשנות את הגישה
הדבר הראשון שהבנתי הוא שניקיון לא חייב להיות סיוט. הוא יכול להיות אפילו כיף! אוקיי, אולי לא כיף כמו חופשה בתאילנד, אבל בהחלט לא סיוט. איך? על ידי שינוי הגישה. במקום לראות את הבית כמקום שצריך לתקן אותו, התחלתי לראות אותו כמקום שאני רוצה לטפל בו.
פסיכולוגית הסביבה, ד"ר שריף דייוויס, מדברת על הקשר העמוק בין הסביבה הפיזית שלנו לרווחה הנפשית שלנו. היא טוענת שסביבה מסודרת ומאורגנת יכולה להפחית חרדה ולשפר את מצב הרוח (דייוויס, 2019). אני בהתחלה הייתי סקפטית. איך סתם לסדר את הכרית על הספה יעזור לי להרגיש יותר רגועה? אבל ניסיתי. וזה עבד.
סביבה נקייה היא לא רק שאלה של אסתטיקה, היא שאלה של רווחה נפשית.
זה לא אומר שפתאום התחלתי לנקות כל יום שעתיים. ממש לא. זה אומר שהתחלתי לעשות דברים קטנים, דברים שאפשר לעשות תוך כמה דקות, דברים שלא דורשים הרבה מאמץ.
הטריק השני: טיפים קטנים, תוצאות גדולות
לדוגמה, במקום לחכות עד שהמטבח יהיה מבולגן לגמרי, התחלתי לנקות אחרי כל ארוחה. אני יודעת, זה נשמע משעמם, אבל זה לוקח רק כמה דקות, וזה מונע מהבלאגן להצטבר. אני אפילו שמה מוזיקה טובה ורואה בזה מין מדיטציה קצרה.
אגב, אחת השיטות היעילות ביותר שמצאתי הייתה לאמץ את "חוק שתי הדקות". אם משהו לוקח פחות משתי דקות לעשות, תעשו אותו מיד. לשים את הכוס המלוכלכת במדיח, לתלות את המעיל בארון, לזרוק נייר לפח – דברים קטנים שמצטברים לבלאגן עצום אם לא מטפלים בהם.
הגילוי השלישי: הטכנולוגיה היא חברה הכי טובה שלנו
אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הטכנולוגיה. שואב אבק רובוטי? גאוני. מדיח כלים? מציל חיים. אפליקציות לניהול רשימות קניות? חובה. אני לא מתביישת להודות שאני נעזרת בכל מה שיכול להקל עליי.
אבל כאן מגיעה התובנה המפתיעה באמת: הטכנולוגיה לא רק חוסכת זמן, היא גם משנה את הגישה שלנו לניקיון. כשמשהו קל ופשוט לעשות, אנחנו יותר סביר שנעשה אותו. הטכנולוגיה הופכת את הניקיון מטרחה למשימה קטנה שאפשר לסמן עליה וי.
הטעות שלמדתי בדרך: לא להתבייש לבקש עזרה
היה לי קשה לבקש עזרה. הרגשתי שאני אמורה לעשות הכל לבד, שאם אני מבקשת עזרה זה אומר שאני נכשלת. אבל זה שטויות. המשפחה שלי שמחה לעזור, והיום, כולם לוקחים חלק במשימות הבית. זה לא רק מקל עליי, זה גם מלמד את הילדים אחריות ושיתוף פעולה.
אני חושבת שהמסר הכי חשוב שאני יכולה להעביר הוא שאין דבר כזה "בית מושלם". יש רק בית שהוא נוח ונעים לחיות בו. ואם זה אומר שיש קצת אבק על המדפים או צעצועים מפוזרים בסלון, אז מה? העיקר שאנחנו שמחים.
אז, אחרי ששטפתי כל כך הרבה רצפות (או יותר נכון, אחרי שהרובוט שואב אבק שלי שטף כל כך הרבה רצפות), אני שואלת את עצמי: האם אני עדיין עצלנית? אולי. אבל אני עצלנית חכמה. עצלנית שיודעת איך ליהנות מהחיים בלי לתת לניקיון להשתלט עליהם.
ומה איתך? איך את מתמודדת עם משק הבית? אשמח לשמוע את הטיפים שלך בתגובות!
מקורות:
דייוויס, ש. (2019). הפסיכולוגיה של הבית: איך המקום שבו אנו חיים מעצב את מי שאנחנו*. הוצאת מטר.
וובר, ג'. (2018). עקרון ה-20/80: סוד ההשגת יותר בפחות*. הוצאת אור-עם.
