אני שונאת לגהץ. נקודה. תמיד שנאתי. עוד כשהייתי ילדה, מבריזה ממטלות הבית בכל פעם שהיה מדובר במגהץ הלוהט הזה. שנים הסתובבתי עם בגדים מקומטים, ממציאה תירוצים יצירתיים ("זה וינטג'!") או פשוט מעדיפה להתחבא מאחורי שכבות. אבל האמת? זה לא רק עצלנות. זה משהו עמוק יותר.
הגיהוץ תמיד הרגיש לי כמו מאבק אבוד. כמו לנסות לשלוט במשהו שהוא מטבעו כאוטי, מתקמט. כמו לנסות לכופף את העולם לרצון שלי במקום לזרום איתו. נשמע מוגזם? אולי. אבל חכו, יש פה טוויסט בעלילה.
עד לא מזמן, הייתי בטוחה שאין פתרון לגיהוץ מלבד ניקוי יבש (יקר!) או כניעה מוחלטת. אבל אז, נתקלתי בשיטה שאפשר להגדיר אותה כ-"גיהוץ מודע". שמעתם על זה? אני מודה, אני הייתי סקפטית. "עוד טרנד ניו-אייג'י?" מלמלתי לעצמי. אבל משהו משך אותי לנסות. אולי זה היה הייאוש. אולי פשוט הייתי פתוחה יותר לשינוי.
אז מה זה בעצם "גיהוץ מודע"? ובכן, זה לא קשור רק לאיך אתם מגהצים. זה קשור לאיך אתם חושבים על הגיהוץ. זה אומר להבין למה אתם כל כך מתעבים את זה, מה זה מייצג עבורכם, ואיך אפשר לשנות את נקודת המבט.
אני יודעת, זה נשמע קצת פילוסופי. אבל תאמינו לי, זה עובד.
הצעד הראשון: לחפור לעומק
למה אנחנו שונאים לגהץ? זו שאלה קריטית. בשבילי, זה היה השילוב המנצח של שעמום אינסופי, תסכול מהעובדה שהבגדים תמיד יתקמטו שוב, והתחושה שאני מבזבזת את הזמן שלי על משהו חסר תועלת. כן, גם אני חשבתי שהתשובה טמונה בעצלנות. אבל כמו שאומרת הפסיכולוגית ד"ר סוזן דייוויד בספרה "Agile Emotional", לעיתים קרובות הרגשות השליליים שלנו הם סימפטום למשהו עמוק יותר. (David, S. (2016). Emotional Agility: Get Unstuck, Embrace Change, and Thrive in Work and Life. Avery.)
הבנתי שאני שונאת לגהץ כי זה הרגיש לי כמו כניעה למושלמות בלתי אפשרית.
אחרי שחפרתי קצת יותר לעומק, הבנתי שהשנאה שלי לגיהוץ קשורה לרצון שלי בשליטה. רציתי שהכל יהיה מושלם, חלק, בלי קמטים. אבל החיים לא כאלה, נכון? החיים מבולגנים, כאוטיים, ומתקמטים כל הזמן.
הצעד השני: שינוי הפרספקטיבה
אז איך משנים פרספקטיבה? בשבילי, זה התחיל בשינוי הגישה. במקום לראות בגיהוץ משימה מעיקה, התחלתי לראות בזה הזדמנות. הזדמנות להאט, להיות נוכחת, ולתרגל מיינדפולנס. במקום לנסות להגיע למושלמות, התחלתי להתמקד בתהליך.
מה אם הגיהוץ יכול להיות מדיטציה בתנועה?
מצאתי מחקר מעניין שפורסם בכתב העת "Journal of Occupational Therapy, Schools, & Early Intervention" (Eldar, E., et al. (2017). Engagement in Daily Occupations and Self-Perceived Wellbeing Among Adolescents. Journal of Occupational Therapy, Schools, & Early Intervention, 10(4), 316-331.), שמראה שפעילויות יומיומיות יכולות להיות בעלות השפעה חיובית על הרווחה הנפשית שלנו, אם רק נתייחס אליהן בצורה הנכונה. אז התחלתי להקשיב למוזיקה מרגיעה, להדליק נר ריחני, ופשוט להתמקד בתחושה של המגהץ על הבד.
זה לא הפך את הגיהוץ לכיף, אבל זה הפך אותו ליותר נסבל. ואפילו, לפעמים, אפילו מהנה.
הצעד השלישי: למצוא את הקיצורים (וההנאות הקטנות)
אוקיי, גם אחרי שעשיתי את כל העבודה הפנימית הזאת, עדיין לא רציתי לגהץ כל יום. אז התחלתי לחפש קיצורי דרך. גיליתי שיש בדים שמצריכים פחות גיהוץ, שאפשר לתלות בגדים בצורה שתמנע קמטים, ושאפשר להשתמש במייבש ככלי עזר לגיהוץ.
וגיליתי גם משהו נוסף: שלפעמים, בגד מקומט זה לא סוף העולם. לפעמים, זה אפילו מוסיף קצת אופי.
האם אנחנו באמת צריכים לשאוף למושלמות כל הזמן?
הפתרון המפתיע? לא תמיד לגהץ.
התחלתי לתת לעצמי רשות לא לגהץ. כן, קראתם נכון. הבנתי שיש בגדים שלא באמת צריכים גיהוץ, ושיש אירועים שאפשר להסתדר גם עם קצת קמטים. וזה, חברים, היה משחרר.
הגיהוץ המודע לא הפך אותי למכורה לגיהוץ. אבל הוא שינה את הגישה שלי לחיים. הוא לימד אותי לשחרר, לקבל את הבלתי מושלם, ולמצוא יופי גם בדברים הכי משעממים.
ואולי, בסופו של דבר, זה השיעור הכי חשוב שלמדתי מהגיהוץ.
אז מה אתכם? מה המשימה הכי שנואה שלכם, ואיך אתם מתכוונים לשנות את נקודת המבט שלכם עליה? אני מחכה לשמוע!
