האמת? הרבה זמן הסתובבתי עם תחושה מוזרה. כאילו אנחנו חיים בעתיד שמישהו שכח לתקן. מכירים את זה? כל הטכנולוגיה המדהימה הזו, אבל במקום לחבר אותנו, היא לפעמים מרגישה כמו חומה.
הבטחתי לעצמי שהמאמר הזה לא יהיה עוד הרצאה משמימה על "הטכנולוגיה הורסת לנו את החיים". לא הפעם. כי האמת היא, אני מאמינה גדולה בכוח של טכנולוגיה. אבל... יש אבל גדול.
לפני כמה שבועות ישבתי בבית קפה, מנסה להתרכז בכתיבה. מסביבי, כולם היו שקועים במסכים שלהם. ממש כולם. ואז קלטתי זוג צעיר, יושבים אחד מול השני, אבל כל אחד עסוק בטלפון שלו. כאב לי הלב. באמת. זה היה רגע כזה שגרם לי לחשוב, "איפה טעינו בדרך?".
אז מה הפער בין החלום הטכנולוגי למציאות המעצבנת הזו? ואיך אנחנו יכולים לבנות גשרים במקום חומות? אני מבטיחה לכם, אחרי שתקראו את זה, תסתכלו על המסכים שלכם קצת אחרת. לא כנשק יום הדין, אלא ככלי שאפשר להשתמש בו כדי ליצור חיבור אמיתי.
הציניות המשתלטת: רעל חברתי או מנגנון הגנה?
אני רואה את זה בכל מקום. אנשים ציניים, סקפטיים, כאילו הם מצפים שהעולם יאכזב אותם בכל רגע. וזה מדבק. לא יודעת אם זה קשור לעידן המידע, לחדשות הבלתי פוסקות או לפוליטיקה המקוטבת, אבל משהו קורה.
אבל רגע, האם ציניות היא תמיד דבר רע? פסיכולוגים כמו ד"ר גילברט בוטין טוענים שציניות יכולה להיות גם מנגנון הגנה. כשאתה מצפה לגרוע מכל, אתה פחות פגיע לאכזבה. (מקור: מאמר ב"פסיכולוגיה היום" על ציניות כמנגנון הגנה). אולי זה מה שקורה לנו? אנחנו מתגוננים מהאכזבות הבלתי נמנעות של החיים המודרניים.
יכול להיות. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לקבל את זה.
מה קרה לי בטינדר ואיך זה קשור לבינה מלאכותית?
אני לא אשקר, ניסיתי את טינדר. זה היה לפני כמה שנים, אבל החוויה היתה... מעניינת. הרבה פרופילים שטחיים, הרבה שיחות שנגמרות בשום מקום. הרגשתי כמו מוצר על מדף.
ואז הבנתי משהו: טינדר, כמו הרבה אפליקציות אחרות, משתמש באלגוריתמים של בינה מלאכותית כדי להתאים לנו אנשים. אבל האלגוריתמים האלה לא מכירים אותנו באמת. הם מכירים רק את הנתונים שאנחנו מספקים להם. ואם הנתונים האלה שטחיים, גם התוצאות יהיו שטחיות.
המאמר הזה של "הגרדיאן" על ההשפעה של אלגוריתמים על חיי האהבה שלי חידד את ההבנה הזו. הוא גרם לי לחשוב על איך אנחנו מאפשרים לטכנולוגיה לעצב את החיים שלנו, בלי לחשוב על ההשלכות.
רגע, זה אומר שאני מאשימה את טינדר בכל הבעיות שלי? ברור שלא. אבל זה כן אומר שאנחנו צריכים להיות יותר מודעים לאיך הטכנולוגיה משפיעה על היחסים שלנו.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם אנחנו משתמשים בטכנולוגיה כדי לברוח מהבדידות, או כדי למצוא חיבור אמיתי?
האור בקצה המנהרה: קהילות דיגיטליות אמיתיות
אבל אל תתייאשו! העתיד לא חייב להיות שבור. יש גם צד שני למטבע. ראיתי קהילות דיגיטליות מדהימות שקמות ברשת, קהילות שבהן אנשים מתחברים אחד עם השני בצורה אמיתית ועמוקה.
חשבתם פעם איך גיימינג יכול לגרום לאנשים להתחבר?
אני מכירה קהילה של גיימרים שמשחקים יחד במשחק תפקידים אונליין. הם נפגשים כל שבוע, משחקים יחד, מדברים על החיים שלהם. זה הפך להיות המקום הבטוח שלהם, המקום שבו הם יכולים להיות עצמם בלי פחד.
אז איך יוצרים קהילה דיגיטלית אמיתית? הנה כמה טיפים:
- אותנטיות: היו עצמכם. אל תנסו להיות מישהו שאתם לא.
- תקשורת: דברו אחד עם השני. שתפו את המחשבות והרגשות שלכם.
- אמפתיה: תנסו להבין את נקודת המבט של האחר.
- מטרה משותפת: תמצאו משהו שאתם אוהבים לעשות יחד.
אז מה הלאה? לא פתרון קסם, אבל כיוון
אני לא יודעת מה העתיד צופן לנו. אבל אני יודעת שאנחנו יכולים לעצב אותו. אנחנו יכולים לבחור להשתמש בטכנולוגיה כדי לבנות גשרים, או כדי לבנות חומות. הבחירה היא בידיים שלנו.
אני עדיין מחפשת את האיזון הנכון. אני עדיין נאבקת בציניות, עדיין מנסה להבין איך להשתמש בטכנולוגיה בצורה חכמה יותר. אבל אני מאמינה שיש תקווה. אני מאמינה שאנחנו יכולים לבנות עתיד טוב יותר, עתיד שבו הטכנולוגיה מחברת אותנו, ולא מפרידה.
אני באמת רוצה לשמוע אתכם. מה אתם חושבים? איך אתם מתמודדים עם האתגרים של העידן הדיגיטלי? שתפו אותי בתגובות. אולי ביחד נמצא את הדרך.
