אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את המושג "אחסון מתחת למיטה". הייתי סטודנטית, גרתי בדירת שותפים קטנטנה, והמרחב היה מצרך נדיר. "אחסון מתחת למיטה!" חשבתי לעצמי, "זה גאוני! ככה אני יכולה להכניס את כל החפצים שלי בלי לתפוס מקום יקר בחדר." זה נשמע כמו פתרון מושלם לבעיה של צפיפות, נכון?
אבל אז התחלתי לעשות את זה בעצמי. ומהר מאוד גיליתי שהקונספט היפה הזה, במציאות, הוא מלכודת.
כמה מאיתנו באמת חושבים על מה שאנחנו דוחפים מתחת למיטה? האם זו הצלה או פשוט דחייה של התמודדות עם הבלגן?
אני מודה, שנים חייתי בשקר הזה. הייתי דוחפת לשם הכל - בגדים שלא עולים עליי, ספרים שקניתי אבל לא קראתי, קופסאות עם מזכרות שאני אפילו לא זוכרת שקיימות. והכי גרוע? כמעט אף פעם לא הוצאתי משם כלום. זה הפך להיות מעין "חור שחור" של חפצים.
והנה התובנה הראשונה שלי, תובנה כואבת: מרחב אחסון נסתר הוא לא פתרון, הוא רק דחייה.
(רגע, אתם בטח חושבים לעצמכם, "נו, באמת, מה הבעיה? העיקר שהחדר נראה מסודר מבחוץ!". אני מבינה, גם אני חשבתי ככה. אבל רגע, אני מבטיחה שנגיע לזה).
האמת היא, שה"סדר" הזה הוא אשליה. מחקרים מראים שסביבה עמוסה (גם אם העומס הזה מוסתר) משפיעה עלינו לרעה. מחקר שפורסם ב-Journal of Environmental Psychology מצא קשר בין עומס ויזואלי לרמות גבוהות יותר של קורטיזול (הורמון הלחץ). אז בעצם, בזמן שאנחנו חושבים שאנחנו "מסדרים", אנחנו בעצם מגבירים את הלחץ שלנו.
חשבתם פעם על זה?
אני התחלתי לתהות: אם האחסון מתחת למיטה אמור להיות פתרון, למה הוא גורם לי להרגיש כל כך רע? למה אני מרגישה חוסר שקט בכל פעם שאני מסתכלת על המיטה שלי, אפילו אם מבחוץ הכל נראה מושלם?
אחרי שנים של התעלמות, החלטתי לעשות משהו בנידון. התחלתי לפנות את כל מה שהיה מתחת למיטה שלי. זה היה כמו חפירה ארכיאולוגית! גיליתי שם דברים שאני אפילו לא זוכרת שקיימים.
ואז הגיעה המכה השנייה: כמות עצומה של אבק.
זה נשמע מובן מאליו, נכון? אבל עד שלא ראיתי את העננים האפורים האלה מתרוממים מהרצפה, לא הבנתי את גודל הנזק. מחקרים של ה-EPA (Environmental Protection Agency) מראים שמיטתנו היא בית גידול מצוין לקרדית האבק, אלרגנים ושאר מזיקים. ואחסון מתחת למיטה רק מחמיר את הבעיה.
אז רגע, אנחנו לא רק מפעילים על עצמנו לחץ פסיכולוגי, אלא גם פוגעים בבריאות שלנו?
הבנתי שאני חייבת לשנות גישה. התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות: האם אני באמת צריכה את כל החפצים האלה? האם הם משרתים אותי, או שאני משרתת אותם?
הפתרון שמצאתי הוא לא קסם, הוא פשוט עבודה קשה: מינימליזם מודע.
אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע טרנדי. אבל אל תדאגו, אני לא הולכת להפוך לגורו של מינימליזם קיצוני. בשבילי, זה פשוט אומר להיות מודעת למה שאני מכניסה הביתה, ולמה שאני משאירה שם.
זה אומר לשאול את עצמי לפני שאני קונה משהו: "האם אני באמת צריכה את זה? האם זה ישפר את החיים שלי בצורה משמעותית?"
זה אומר לעשות מיון קבוע של החפצים שלי, ולתת את מה שאני לא צריכה יותר לאנשים אחרים שיכולים להשתמש בזה.
וכן, זה אומר לוותר על האחסון מתחת למיטה, או לפחות להשתמש בו בצורה מאוד מוגבלת ומודעת.
מה עובד לי? קופסאות אחסון שקופות וקטנות עם מכסים (למניעת אבק), שבהן אני שומרת רק דברים שאני צריכה בצורה עונתית (כמו סוודרים בקיץ). ואני מקפידה לנקות את האזור הזה לפחות פעם בשבוע.
אז, האם יש מקום לאחסון מתחת למיטה? אולי. אבל רק אם נעשה את זה בצורה מודעת, אחראית ובשליטה. אחרת, הוא יהפוך ממקום מסתור לחפצים – למקום מסתור לבעיות שלנו.
אני לא יודעת מה אתם חושבים עכשיו. אולי אתם מסכימים איתי, אולי לא. אבל אני מקווה שהמאמר הזה גרם לכם לחשוב קצת אחרת על המיטה שלכם, ועל מה שמסתתר מתחתיה. ושאולי, בפעם הבאה שתרצו לדחוף משהו מתחת למיטה, תעצרו לרגע ותשאלו את עצמכם: "האם זה באמת הפתרון שאני צריכה?"
מה דעתכם? האם גם אתם הייתם שבויים בקסם (הכוזב?) של האחסון מתחת למיטה? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם בתגובות!
