כשהאור בחדר מתחיל להבהב ולדעוך, זה סימן להחליף את הנורה. אבל מה קורה כשהאור הפנימי שלך מרגיש ככה? כשאני הייתי בשנות ה-20 המאוחרות שלי, הרגשתי בדיוק ככה. מנורה פלורסנטית גוססת.
אני נעמה, ויש לי הפרעת קשב. או לפחות, ככה חשבתי במשך שנים.
האמת? הייתי סקפטית לגבי כל הקטע של "הפרעת קשב". נשמע לי כמו תירוץ לבלגן ואיחורים כרוניים. אבל המציאות טפחה לי בפנים שוב ושוב. שכחתי פגישות חשובות, פיזרתי את עצמי על מיליון פרויקטים בלי לסיים אף אחד, ותמיד... תמיד הרגשתי לא מספיק טובה. כאילו כולם מצליחים ואני תקועה במקום.
אז הלכתי לאבחון. קיבלתי את הנייר המיוחל. "הפרעת קשב וריכוז, סוג לא מאובחן". בינגו! או שלא.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שלקחתי ריטלין. וואו. איזה שקט. איזה מיקוד. סוף סוף יכולתי לשבת בשקט ולעבוד. אבל... המחיר היה כבד. עצבנות, חוסר תיאבון, והכי גרוע - תחושה שאני לא לגמרי עצמי. כמו ללבוש מסכה.
הבטחתי לכם הבטחה רגשית? אני מבטיחה שתבינו שקשב הוא לא רק עניין של ריכוז, אלא של חיבור לעצמכם. ופרקטית? תקבלו כלים שאפילו הרופא שלכם לא סיפר לכם עליהם.
הפרעת קשב או פשוט... אני?
הריטלין עזר לי להבין משהו חשוב: הבעיה שלי היא לא חוסר ריכוז, אלא איך אני מתמודדת עם גירויים. הפרעת קשב היא לא מחלה, היא דרך חיים (Brown, T. E. (2017). ADHD Myths and Realities: Understanding What ADHD Is and What It Is Not. Yale University Press.). אני צריכה ללמוד לעבוד עם המוח שלי, לא נגדו.
אבל איך עושים את זה?
לרגע חשבתי לוותר. להמשיך לקחת את הכדור ולסמן וי על המשימות. אבל ידעתי שאני לא יכולה לחיות ככה. אני חייבת למצוא דרך אחרת.
התחלתי לחקור. קראתי ספרים, מאמרים, בלוגים. דיברתי עם אנשים שמבינים. וגיליתי עולם שלם של כלים ואסטרטגיות שלא קשורים לתרופות.
מה שריטלין לא סיפר לי (והרופא שלי גם לא)
אחד הדברים הכי מפתיעים שלמדתי היה על הקשר בין תזונה להפרעת קשב. מסתבר שמה שאנחנו אוכלים משפיע באופן ישיר על תפקוד המוח שלנו (Stevenson, J. (2014). Nutrient deficiencies and ADHD symptomology among children. Attention Deficit and Hyperactivity Disorders, 6(3), 145-153.).
למה אף אחד לא אמר לי את זה קודם?
ניסיתי הכל: דיאטת דלת פחמימות, תוספי תזונה, ואפילו ניקוי רעלים (באישור תזונאית, כמובן!). חלק עבדו, חלק פחות. אבל הדבר הכי חשוב היה ההקשבה לגוף שלי. להבין מה עושה לי טוב ומה לא.
למשל, גיליתי שסוכר גורם לי להיות היפראקטיבית וחסרת סבלנות. אבל קפה עוזר לי להתמקד. מוזר, נכון?
רגע של כנות: היו ימים שהתחשק לי פשוט לחזור לריטלין. זה כל כך קל! אבל אני שמחה שלא ויתרתי.
הדבר השני שלמדתי היה על חשיבות הסביבה. סדר וארגון הם לא מותרות, הם הכרח. יצרתי לעצמי פינת עבודה נקייה ומסודרת, עם מינימום הסחות דעת. קניתי אוזניות מבודדות רעשים, ודאגתי לתאורה טובה.
אבל הכי חשוב, למדתי להגיד לא. לא לפרויקטים שאני לא יכולה לעמוד בהם, לא למשימות שלא מקדמות אותי לשום מקום. זה לא אגואיסטי. זה הכרחי.
אז מה עכשיו? אני עדיין מאחרת לפעמים. עדיין שוכחת דברים. אבל למדתי לקבל את עצמי כמו שאני. עם הפלוסים והמינוסים. למדתי לחיות עם הפרעת הקשב שלי, לא להילחם בה.
האם זה עובד תמיד? ממש לא. יש ימים שאני מרגישה שאני חוזרת לנקודת ההתחלה. אבל אני מזכירה לעצמי שאני במסע, לא בתחרות.
טיפ קטן לסיום:
נסו את טכניקת "פומודורו". 25 דקות של עבודה ממוקדת, 5 דקות הפסקה. זה עובד פלאים!
ואם תשאלו אותי, הדבר הכי חשוב הוא להיות נחמדים לעצמנו. מגיע לנו.
אני לא יודעת מה יהיה מחר. אבל אני יודעת שאני בדרך הנכונה. ואם גם אתן מרגישות כמו מנורה פלורסנטית גוססת, אני מקווה שהמאמר הזה נתן לכן קצת אור.
מה עובד בשבילכם? אני ממש אשמח לשמוע בתגובות! אולי ביחד נמצא את האור הפנימי שלנו.
