האמת? תמיד פחדתי מסבתא שלי. לא פחד פיזי, חלילה, אלא הפחד הזה שמגיע עם נוכחות כל כך חזקה, חוכמה כל כך עמוקה, שאת מרגישה חשופה מולה. היא ראתה דרכי כאילו הייתי ספר פתוח, וידעה תמיד מה אני צריכה, גם כשניסיתי להסתיר את זה מעצמי.
היא הייתה אישה של פעם, סבתא. דור אחר, ערכים אחרים. אבל משהו בה, בפשטות שלה, בחיבור שלה לאדמה, גרם לי להרגיש קרובה אליה יותר מכל אדם אחר בעולם.
תמיד רדפתי אחרי האושר. כמו כולנו, אני מניחה. תארים, קידום בעבודה, מערכת יחסים "מושלמת" – סימנתי וי על כל המטרות "הנכונות", אבל איכשהו, בפנים, הרגשתי ריקנות עצומה. תסכול כזה ששורף מבפנים.
יום אחד, אחרי עוד משבר קיומי מבית היוצר של נעמה, מצאתי את עצמי יושבת איתה במרפסת, שותה תה צמחים שהיא הכינה (תמיד היה לה פתרון לכל בעיה, בצורת תה צמחים). והיא, בשקט האופייני לה, שאלה: "נו, מצאת את האושר?"
הסתכלתי עליה בתסכול. "סבתא, את יודעת שאני מנסה. אני עושה כל מה שאומרים לי. מה לא בסדר איתי?"
היא חייכה חיוך קטן. "אהובה שלי, את מחפשת במקום הלא נכון."
פה התחילה השיחה ששינתה את חיי. שיחה של שעות ארוכות, שבה סבתא שלי, האישה הזו ששרדה מלחמות, אובדן ושנים של עבודה קשה, לימדה אותי את התובנה המשחררת ביותר שלמדתי אי פעם.
האושר האמיתי לא טמון בהשגת מטרות, אלא בנתינה.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. "תן לאחרים, יהיה לך טוב" – שמענו את זה מיליון פעם. אבל סבתא שלי לא דיברה על נתינה כעל חובה מוסרית, אלא כעל צורך אנושי בסיסי. היא הסבירה שנתינה אמיתית, כזו שמגיעה מהלב, משחררת אותנו מהאגו שלנו, מהדאגות הקטנות שלנו, ומחברת אותנו למשהו גדול יותר מאיתנו.
בהתחלה הייתי סקפטית. נתינה? אני, שכל כך מתאמצת להצליח, צריכה לתת לאחרים? זה נשמע כמו מתכון לאסון. אבל סבתא שלי לא ויתרה. היא אתגרה אותי למצוא דרך קטנה לתת כל יום. לא משהו גדול או גרנדיוזי, אלא משהו קטן, משמעותי, שמגיע מהלב.
ניסיתי. התחלתי לחייך לאנשים ברחוב. להקשיב באמת לחברים שלי כשהם מדברים. להציע עזרה לקשישה שסוחבת שקיות כבדות. דברים קטנים, אבל משהו התחיל להשתנות.
התחלתי להרגיש חיבור. חיבור לאנשים, חיבור לעולם, חיבור לעצמי. הריקנות שהרגשתי התחילה להתמלא, לא באושר מוחלט (כי החיים אף פעם לא מושלמים, וטוב שכך), אלא בתחושה של משמעות, של ערך.
זה לא אומר שוויתרתי על השאיפות שלי. לא הפסקתי לעבוד, ללמוד, להתפתח. אבל השינוי היה במוקד. במקום לרדוף אחרי האושר, התחלתי לרדוף אחרי הזדמנויות לנתינה. והפלא ופלא, האושר התחיל לרדוף אחריי.
אבל רגע, אל תחשבו שזה היה מסע חלק. היו לי גם נפילות. ימים שבהם הייתי מרוכזת בעצמי, עסוקה בדאגות שלי, ושוכחת לגמרי את סבתא שלי ואת הלקח שלה. וימים שבהם הנתינה שלי הייתה מזויפת, מתוך ציפייה לתמורה, ולא מתוך לב שלם. ואז, כמובן, הרגשתי את הריקנות חוזרת.
אבל עם כל נפילה, למדתי משהו. למדתי שגם הנתינה צריכה להיות מאוזנת. אי אפשר לתת את כל כולך לאחרים ולהזניח את עצמך. זה לא נתינה, זה הקרבה. צריך למצוא את האיזון הנכון, את המקום שבו הנתינה מעצימה אותך, ולא מרוקנת אותך.
ואיך עושים את זה? שאלה מצוינת. ד"ר אדם גרנט, פסיכולוג ארגוני שחוקר נתינה, בספרו "תן וקח", מראה שנתינה אסטרטגית, כזו שמגנה עלינו מניצול, יכולה להוביל להצלחה ולסיפוק רב יותר (Grant, A. (2013). Give and Take: Why Helping Others Drives Our Success. Viking). זה לא אומר להיות ציני, אלא להיות מודע לגבולות שלך ולדאוג גם לעצמך.
סבתא שלי, כמובן, לא קראה את ד"ר גרנט. אבל האינטואיציה שלה הייתה זהה. היא תמיד אמרה: "תני מעצמך, אבל אל תשכחי את עצמך. את לא יכולה למלא כוס ריקה."
המסע הזה לימד אותי עוד משהו חשוב: נתינה לא חייבת להיות כסף או רכוש. היא יכולה להיות הקשבה, אמפתיה, עידוד, מילה טובה. היא יכולה להיות זמן, אנרגיה, כישורים. היא יכולה להיות כל דבר שיש לך לתת, ושיכול לעזור למישהו אחר.
פעם שמעתי מישהו אומר ש"כולנו מחפשים את המשמעות, אבל המשמעות מחפשת אותנו בתוך העשייה שלנו". בעיניי, זה בדיוק העניין. המשמעות לא נמצאת אי שם, במקום רחוק ונסתר. היא נמצאת כאן ועכשיו, בהזדמנויות הקטנות שיש לנו לתת, לעזור, להשפיע.
אז מה התובנה המשחררת שלמדתי מסבתא? שהאושר האמיתי לא טמון במה אנחנו מקבלים, אלא במה אנחנו נותנים. שנתינה היא לא רק מעשה טוב, אלא צורך אנושי בסיסי, שמחבר אותנו לעצמנו, לאחרים, ולעולם.
ועכשיו תורי לשאול אתכן: מה אתן יכולות לתת היום? איך אתן יכולות להפוך את העולם למקום קצת יותר טוב, קצת יותר שמח, קצת יותר אנושי? אני באמת רוצה לדעת. שתפו אותי בתגובות, בואו נמשיך את השיחה. אולי יחד נמצא את התשובה.
