היה לי קיר. קיר לבן, עירום, בסלון. שנתיים הוא עמד שם, כמו סימן קריאה מרגיז בסוף משפט לא גמור. ניסיתי הכל: תמונות ענק, מדפים מינימליסטיים, אפילו טפט עם טקסטורה מוזרה שחברה שכנעה אותי שהוא "הדבר הבא". כלום לא עבד. הקיר הזה פשוט סירב להתרגש.
חשבתי שאני צריכה יותר ידע. קראתי בלוגים לעיצוב פנים, עקבתי אחרי מעצבים באינסטגרם, אפילו התייעצתי עם "מומחה" שרק הציע פתרונות יקרים ולא מותאמים. הרגשתי כמו תלמידה גרועה שלא מבינה את החומר.
אבל האמת היא, שהבעיה לא הייתה בחוסר ידע. הבעיה הייתה בחוסר הקשבה. הקשבה לעצמי, לחלל, לסיפור שהקיר הזה רצה לספר.
האמת? חשבתי כבר לוותר. להשאיר אותו לבן וריק, ולספר לעצמי סיפורים על "מינימליזם נצחי". אבל משהו בי סירב להשלים עם התבוסה.
ואז, זה קרה.
יום אחד, סתם גללתי בפינטרסט (כן, אני מודה) ונתקלתי בתמונה של קיר עם גלריה של עבודות ילדים. זה היה כל כך לא "עיצוב פנים קלאסי", כל כך אותנטי. זה פשוט היכה בי.
הבן שלי, איתי, היה אז בן 5. האוסף שלו של יצירות אמנות - ציורים עם צבעי גואש, הדבקות מנייר קרפ, פסלים מפלסטלינה - היה גדל מיום ליום. עד אז, הם היו מפוזרים בכל הבית, או סגורים באיזה ארגז.
ופתאום, זה נראה כל כך ברור.
אבל רגע, האם זה באמת רעיון טוב? האם זה לא יהיה קיטשי מדי? האם זה לא ייראה כמו גן ילדים בטעות?
אני חייבת להודות, הייתי סקפטית. בדקתי קצת יותר לעומק, חיפשתי השראה, ומצאתי מאמר מעניין בכתב העת "Journal of Environmental Psychology" (Weinstein, N., & Legate, N., 2016) שטען שלסביבה ביתית שמייצגת את זהות הדיירים יש השפעה חיובית על הרווחה הנפשית.
זה נתן לי את הדחיפה האחרונה שהייתי צריכה.
אז התחלתי. מסגרתי את העבודות הכי יפות, אלו שהכי ריגשו אותי. לא ניסיתי להיות "מעצבת", פשוט הקשבתי ללב שלי. הנחתי אותן על הרצפה, שיחקתי עם הסידור, עד שמשהו הרגיש נכון.
והנה התובנה המפתיעה:
הקיר הזה לא רצה להיות "יפה". הוא רצה להיות אמיתי.
ברגע שתליתי את התמונה הראשונה, זה פשוט קרה. הסלון קיבל חיים חדשים. זה כבר לא היה סתם חלל מעוצב, זה היה בית.
איתי התרגש בטירוף. הוא הסתובב בגאווה עם חזה נפוח, והסביר לכל מי שנכנס את הסיפור מאחורי כל יצירה.
מאז, הקיר הזה השתנה כל הזמן. עבודות חדשות החליפו עבודות ישנות, סיפורים חדשים התווספו. זה הפך להיות סוג של יומן ויזואלי, תיעוד של הילדות שלו, של החיים שלנו.
אבל יש משהו חשוב להבין:
זה לא עובד אם זה לא אמיתי.
אם אתם מנסים לעשות את זה רק בשביל "למלא קיר", זה לא יעבוד. זה חייב לבוא ממקום אותנטי, ממקום של אהבה, ממקום של הערכה ליצירה של הילדים שלכם.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר (אני לא מצליחה למצוא אותו שוב, אבל זה נשאר איתי) על כך שאנחנו נוטים לייחס משמעות רבה יותר לדברים שיצרנו בעצמנו, או שהם קשורים לאנשים שאנחנו אוהבים. זה הגיוני, לא?
ומה אם אין לי ילדים?
אז אולי הקיר שלכם רוצה לספר סיפור אחר. אולי הוא רוצה להציג את האוסף בולים של סבא שלכם, או את התמונות שצילמתם בטיול האחרון שלכם, או את העבודות של אומנים מקומיים שאתם מעריכים.
השאלה היא לא "מה אני צריכה לשים על הקיר הזה?", אלא "איזה סיפור הקיר הזה רוצה לספר?".
אני יודעת, קצת חפרתי על הקיר שלי. אבל זה לימד אותי שיעור חשוב על עיצוב פנים, ועל החיים בכלל: לפעמים, הפתרונות הכי טובים נמצאים ממש מתחת לאף שלנו, מחכים שנשים לב אליהם.
אז מה הסיפור שהקירות שלכם רוצים לספר? אני סקרנית לשמוע!
