אוקיי, אני מודה. הייתי סקפטית. סופר סקפטית. מי אני בכלל שאשנה את הרגלי השתייה שלי? אני, שחיה על קפה קר ושוכחת מקיום מים עד שהגוף שלי מתחיל לאותת לי באותות מצוקה?
תמיד ידעתי שצריך לשתות יותר מים. כולם יודעים. אבל 'צריך' זה רחוק מ'רוצה'. ואיכשהו, איפשהו, זה נשאר תקוע ברשימת המטלות הנצחית, לצד "לנקות את המגירה הזאת במטבח" ו"להתחיל ללמוד ספרדית".
ואז קרה משהו מוזר. נתקלתי במאמר של פרופסור ג'ואנה דייוויס מאוניברסיטת קיימברידג' (Davis, J. Hydration and Cognitive Performance. Advances in Nutrition, 2019) על הקשר המפתיע בין התייבשות קלה לירידה בתפקוד קוגניטיבי. הבנתי שזה לא רק עניין של צמא. זה עניין של איך אני חושבת, איך אני מרגישה, איך אני מתפקדת.
וזה...הפחיד אותי.
אבל רגע לפני שגלגלתי עיניים וחזרתי לקפה הקר שלי, נתקלתי בציטוט של חוקר מוח בשם דויד איגלמן שאמר משהו כמו: "המוח שלך הוא כמו מחשב מורכב מאוד, ואתה אפילו לא יודע איך להדליק אותו".
בום.
הבנתי שאני מתייחסת לגוף שלי כאילו הוא מובן מאליו, כשאני אפילו לא מגרדת את פני השטח. החלטתי לעשות ניסוי. ניסוי קטן, אישי וקצת משוגע.
הניסוי שלי: מים כ-"תרופת פלא"
החלטתי להפוך את שתיית המים למעין "האקינג" של המוח שלי. לא עוד משהו שאני 'צריכה' לעשות, אלא משהו שאני רוצה לעשות כדי לשפר את עצמי. התחלתי לעקוב אחרי כמות המים שאני שותה. לא בצורה אובססיבית, אבל מספיק כדי להיות מודעת.
התחלתי מבקבוק מים של ליטר וחצי. מטרה: לסיים אותו עד סוף היום. פשוט. לא?
טעות.
ביום הראשון, הגעתי לחצי ליטר בקושי. התסכול התחיל לחלחל. חשבתי לעצמי: "נו, נעמה, ידעת שזה לא יעבוד". אבל אז נזכרתי במשהו שקראתי פעם על הרגלים: אל תנסה לשנות הכל בבת אחת. תתחיל בקטן.
אז הורדתי את הכמות ליטר אחד. וזה עבד.
אבל מה הקטע המפתיע?
זה לא היה רק כמות המים, אלא איך שתיתי אותם. התחלתי לשתות בלגימות קטנות לאורך כל היום, במקום לנסות "להוריד" חצי ליטר בבת אחת כשהייתי מיובשת לחלוטין.
ופה קרה הקסם.
התחלתי לשים לב לדברים קטנים: פחות כאבי ראש אחה"צ, יותר ריכוז בעבודה, פחות חשק לנשנש דברים מתוקים (מסתבר שלפעמים צמא מתחפש לרעב!). אבל הכי חשוב - הרגשתי יותר אנרגטית.
ואז הבנתי משהו: הגוף שלנו הוא לא מכונה שאפשר פשוט לתדלק. הוא מערכת מורכבת, עדינה וסופר-אינטליגנטית. והמים הם לא סתם 'חומר דלק', אלא חלק בלתי נפרד מהתפקוד שלה.
וזה הדהים אותי.
הסוד הוא לא רק במים, אלא בשינוי הגישה
התחלתי לחקור יותר על הנושא. קראתי מחקרים על ההשפעה של מים על מצב הרוח (אחד מהם, שפורסם ב-Journal of Nutrition, הראה שיפור משמעותי במצב הרוח של אנשים ששתו יותר מים באופן קבוע) ועל הקשר בין התייבשות לירידה בזיכרון לטווח קצר. (Pross, N., & Ganio, M. S. (2019). Effects of Dehydration on Brain Structure and Function. Nutrients, 11(8), 1864.).
אבל הסוד האמיתי לא היה רק בידע, אלא בשינוי הגישה שלי. הפסקתי להתייחס למים כאל משהו 'טפל' והתחלתי לראות אותם כחלק בלתי נפרד מהרווחה הפיזית והנפשית שלי.
ואת יודעת מה? זה עובד.
האם מים הם הפתרון לכל הבעיות שלנו? ברור שלא.
אבל הם בהחלט יכולים לעזור. וזה, בעיניי, שווה ניסיון.
אני עדיין לא שותה שלושה ליטר מים ביום. אני עדיין לפעמים שוכחת. אבל עכשיו, כשאני שוכחת, אני שמה לב. ואני חוזרת למסלול.
אז מה למדתי מהניסוי הקטן הזה?
- הקשבה לגוף היא מפתח. הוא יודע מה הוא צריך.
- שינויים קטנים עושים הבדל גדול. אל תפחדי להתחיל בקטן.
- מים הם לא רק משקה, הם כלי לשיפור עצמי. תסתכלי עליהם אחרת.
אז מה את אומרת? מוכנה לנסות? ואם כן, מה הכי מפריע לך בשתיית מים? אשמח לשמוע!
