"אמא, הסוללה שלי על 15 אחוז! אני לא מאמינה, זה בטח יכבה לי בדיוק כשאני צריכה להגיע הביתה!"
זה הייתי אני, לפני כמה שנים, טלפון ביד אחת, דופק מואץ בשנייה. כן, אני מודה, סבלתי מחרדת סוללות רצינית. תסמונת מוכרת בעידן הסמארטפונים, אבל אצלי זה הגיע לרמות מגוחכות. הייתי סוחבת איתי מטען נייד לכל מקום, בודקת את אחוז הסוללה כל חמש דקות (אני רצינית!) והייתי נכנסת ללחץ היסטרי אם הייתי יוצאת מהבית בלי כבל טעינה.
זה נשמע מצחיק, נכון? אבל זה היה אמיתי לגמרי. זה לא היה רק עניין של להישאר מחוברת, זה היה הפחד לאבד שליטה. מה אם אני אצטרך להתקשר לעזרה? מה אם אאחר לפגישה חשובה? מה אם אפספס הודעה קריטית? שאלות כאלה רצו לי בראש בלי הפסקה.
אבל אז קרה משהו ששינה הכל. יום אחד, כשהייתי בטיול בצפון, שכחתי לקחת איתי את המטען הנייד. לא שמתי לב עד שהגעתי לשטח, ופתאום - הסוללה הראתה 20 אחוז. בהתחלה נכנסתי לפניקה קלה, אבל אז אמרתי לעצמי: "נעמה, תירגעי. זה בסך הכל טלפון. את תסתדרי".
וזה מה שעשיתי. במקום לבדוק כל הזמן את אחוז הסוללה, התחלתי להסתכל סביבי. ראיתי את הנוף המדהים, שמעתי את ציפורים מצייצות, נהניתי מהשקט. ניתקתי את עצמי מהעולם הווירטואלי והתחברתי לעולם האמיתי.
זה היה רגע מכונן.
אבל איך זה קרה? איך עברתי מחרדה מטורפת לאדישות יחסית? האמת היא, שזה היה תהליך הדרגתי שכלל כמה דברים:
קודם כל, הבנתי שזה לא באמת קשור לסוללה. זה היה קשור לצורך שלי בשליטה, לפחד שלי מלהיות לבד, לחוסר הביטחון שלי. קראתי על הקשר בין חרדה טכנולוגית לבין חרדות עמוקות יותר. מחקרים (כמו זה שפורסם ב- "Computers in Human Behavior") מצביעים על כך שאנשים עם חרדות חברתיות או חרדת נטישה נוטים יותר לפתח חרדת סוללות. גיליתי שבאמצעות טיפול בחרדות האלו, החרדה שלי מהסוללה ירדה משמעותית.
דבר שני, התחלתי לעשות "גמילה דיגיטלית" קטנה. לא ישר להפוך לנזירה טכנולוגית, אבל התחלתי להקצות זמן ביום שבו אני לא נוגעת בטלפון. בהתחלה זה היה קשה, אבל עם הזמן זה נהיה יותר קל. זה נתן לי הזדמנות להתחבר לעצמי, להקשיב למחשבות שלי, להרגיש את הרגשות שלי.
דבר שלישי, למדתי לקבל את חוסר הוודאות. הבנתי שלא תמיד אני יכולה לשלוט בהכל, ושזה בסדר. זה נשמע קלישאתי, אני יודעת, אבל זה היה משחרר. הבנתי שאם הסוללה תיגמר לי, אני אמצא דרך להתמודד.
אבל הנה משהו שאף אחד לא מדבר עליו: להבין את הטכנולוגיה באמת! פתאום קלטתי שאני לא באמת מבינה איך הסוללה של הטלפון שלי עובדת. שמעתי פעם שיעור מעניין של פרופסור לפיזיקה (קצת חפרתי לעומק, אני מודה!) על ההבדלים בין סוגי סוללות שונים ואיך אפליקציות מסוימות גורמות להן להתרוקן יותר מהר. זה נשמע משעמם, אבל זה גרם לי להרגיש יותר בשליטה. פתאום ידעתי שאם אני סוגרת את ה-GPS ואת הבלוטות', הסוללה תחזיק הרבה יותר זמן. תחשבו על זה – פחד מגיע לרוב מחוסר ידיעה.
אז כן, אני עדיין בודקת מדי פעם את אחוז הסוללה שלי, אבל זה כבר לא שולט בי. למדתי לחיות עם זה, וזה שיחרר אותי להנות מהחיים.
אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שחרדה, מכל סוג שהוא, היא תמיד סימפטום למשהו עמוק יותר. היא כמו נורה אדומה שמסמנת שיש משהו שמצריך טיפול.
אז מה השורה התחתונה? לא רק לנסות לחסוך בסוללה או להטעין יותר. אולי לשאול את עצמכם: ממה אני באמת מפחדת? מה חוסר השליטה הזה מייצג עבורי?
אני עדיין לומדת. עדיין יש לי ימים שבהם אני מרגישה קצת לחוצה לגבי הסוללה. אבל אני יודעת שאני בדרך הנכונה.
אז מה איתכם? חוויתם פעם חרדת סוללות? ואם כן, איך התמודדתם עם זה? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם.
