האמת? תמיד הייתי קצת סקפטית לגבי כל העצות האלה על אושר. יודעות, אלה שצועקות מכל פינה באינטרנט: "תאהבי את עצמך!", "תחשבי חיובי!"… ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל מצאתי את עצמי בעיקר מתוסכלת. כאילו, איך אפשר לאהוב את עצמך כשאת יודעת בדיוק איפה את חלשה? ואיך אפשר לחשוב חיובי כשהמציאות טופחת לך על הפנים?
אז מה הפואנטה?
הפואנטה היא שסבתא שלי, נעמי, לימדה אותי משהו אחר לגמרי. משהו שלא קראתי בשום ספר, ולא שמעתי בשום הרצאה. משהו ששינה לי את כל תפיסת העולם. הבטחה שלי אלייך - עד סוף הטקסט הזה, תסתכלי על האושר שלך באור אחר. לא סתם "עצות חכמות", אלא כיוון חדש לחשוב עליו.
הפגישה הראשונה שלי עם כישלון (והלקח של סבתא)
אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. הייתי בתחילת הדרך שלי בעולם העסקים, מלאת התלהבות וחלומות. השקעתי את כל כולי בפרויקט חדש, אבל הוא פשוט קרס. הרגשתי מושפלת, כאילו כל העולם צוחק עלי. התקשרתי לסבתא בוכה, מבולבלת. ציפיתי לעידוד, לאיזה משפט מעורר השראה. אבל היא אמרה משהו אחר לגמרי.
"נעמה'לה," היא אמרה בקול הרגוע והחם שלה, "את יודעת מה ההבדל בין גן יפה לגן סתמי?"
הייתי המומה. מה זה קשור עכשיו? "לא," עניתי, "מה ההבדל?"
"בגן יפה יש גם עשבים שוטים," היא אמרה. "השאלה היא מה את עושה איתם."
וואו. זה פשוט היכה בי.
זה לא על להעלים את הקוצים, זה על ללמוד לרקוד איתם.
הבנתי באותו רגע שסבתא לא ניסתה לעודד אותי בצורה שטחית. היא לא ניסתה לשכנע אותי שהכישלון לא חשוב. היא פשוט הראתה לי זווית ראייה חדשה. היא לימדה אותי שכישלון הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, כמו העשבים השוטים בגן. ושהשאלה היא לא איך להימנע מהם, אלא איך להשתמש בהם כדי לצמוח.
מחקרים פסיכולוגיים רבים תומכים בתפיסה הזו. למשל, מחקר של פרופסור קרול דואק מאוניברסיטת סטנפורד מראה שאנשים עם "מיינדסט צמיחה" – אנשים שמאמינים שהיכולות שלהם יכולות להתפתח – מצליחים יותר בהתמודדות עם אתגרים וכישלונות. הם רואים בכישלון הזדמנות ללמידה, ולא הוכחה לחוסר יכולת (Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House).
אז מה סבתא נעמי באמת לימדה אותי?
זה לא על להדחיק רגשות שליליים, אלא להרגיש אותם במלואם, ואז לשחרר.
זה לא על להסתיר את החולשות שלנו, אלא להכיר בהן ולאהוב אותן.
זה לא על לרדוף אחרי אושר, אלא על למצוא אותו בדברים הקטנים.
הסוד הקטן ששינה לי הכל
הסוד של סבתא לא היה מתכון קסם לאושר. הוא היה קבלה. קבלה של החיים כפי שהם, עם כל הטוב וכל הרע. קבלה של עצמנו, עם כל החוזקות והחולשות.
וכאן מגיע הטוויסט: זה לא אומר שאנחנו צריכות לוותר על השאיפות שלנו, או להסתפק במה שיש לנו. ממש לא! זה אומר שאנחנו יכולות להגשים את החלומות שלנו, אבל בלי לחכות לאישור חיצוני. בלי לחכות שיהיה לנו גוף מושלם, קריירה מושלמת או חיים מושלמים.
אגב, זה הזכיר לי סיפור. לפני כמה שנים, קראתי ראיון עם אופרה ווינפרי, שסיפרה איך היא פעם הרגישה שהיא צריכה "להיות מישהי" כדי להצליח. אבל אז היא הבינה שהיא כבר מישהי. היא כבר מספיק טובה. וזה, היא אמרה, היה הרגע שבו הכל השתנה (Winfrey, O. (2017). What I know for sure. Flatiron Books).
אז מה עושים עכשיו?
אני לא יודעת מה יהיה הצעד הבא שלך. אבל אני מקווה שהמאמר הזה גרם לך לחשוב קצת אחרת על האושר שלך. אני מקווה שהוא גרם לך להבין שאת כבר מספיק טובה, כבר מספיק חכמה, כבר מספיק יפה.
ואם יש משהו אחד שאני רוצה שתזכרי, זה את המשפט הזה של סבתא נעמי: "החיים זה לא גן מושלם. זה גן שאנחנו בוחרות איך לטפח."
עכשיו תורך. מה תבחרי לטפח בגן שלך היום?
