אני מודה, לרגע הרגשתי כמו בסרט מצויר. שואב האבק שלי, נאמן כבר שלוש שנים, פשוט החליט לסיים את תפקידו בבום דרמטי. לא סתם התקלקל - התפרק. לחלקים.
עכשיו, אני לא גדלתי על תיקונים של מכשירי חשמל. אבא שלי היה איש מחשבים, לא טכנאי. אבל משהו בי, אולי איזו סבתא פולנייה קדמונית, סירב לקנות חדש בלי לפחות לנסות להציל את המצב.
אז התיישבתי מול הגופה המפורקת של השואב, מוקפת בפלסטיק, חוטים ומברגים, ותהיתי - איך לעזאזל מתחילים מפה?
ואז זה היכה בי.
בעצם, איך מתחילים כל דבר בחיים?
האינטרנט, כמובן, היה התחנה הראשונה שלי. יוטיוב הפך למורה הפרטי שלי, והתחלתי לחקור סרטונים על תיקון שואבי אבק. גיליתי שיש קהילה שלמה של אנשים שמתקנים מכשירים בעצמם! זה היה מעודד. הרגשתי שאני לא לבד בשיגעון הזה.
אבל הסרטונים היו קצת...טכניים מדי. הם הניחו שידעתי מה זה דיודה, מה זה קבל, ואיך מודדים מתח. ואני? אני בקושי זיהיתי את השקע.
אז פניתי למקור אחר - פורומים של "עשה זאת בעצמך". שם מצאתי אנשים כמוני, עם שאלות מטופשות וניסיון מוגבל. הם היו סבלניים, תומכים, ולא פחדו להודות בטעויות.
התחלתי להבין את המבנה הפנימי של השואב שלי. גיליתי שיש לו מנוע, צינור, מברשת, ומיכל אבק. ושיש בורג אחד סורר שתמיד מתברג הפוך.
אבל התיקון עצמו היה קשה יותר ממה שחשבתי. פישלתי לא מעט. הרכבתי חלקים לא נכון, שברתי פלסטיק, וקיבלתי כמה מכות חשמל קטנות. (אל תדאגו, אני בסדר).
היו רגעים שפשוט רציתי לוותר. להרים ידיים, ללכת לחנות ולקנות שואב חדש. אבל אז הייתי נזכרת בסבתא שלי, שהייתה מתקנת גרביים עם חורים ומשתמשת באותה סיר במשך עשרות שנים. היא הייתה אומרת לי: "נעמה, הכל אפשר לתקן, רק צריך סבלנות."
וסבתא, כמו תמיד, צדקה.
אז המשכתי לנסות. צעד אחרי צעד, בורג אחרי בורג. לאט לאט, השואב התחיל לקבל צורה.
אבל אז נתקלתי בבעיה אמיתית. אחד החלקים, מן גלגל שיניים קטן וחשוב, היה שבור לחלוטין. לא היה שום סיכוי לתקן אותו.
הייתי מיואשת. אחרי כל העבודה הקשה, הכל ירד לטמיון?
ואז, במקום הכי לא צפוי, מצאתי פתרון.
נזכרתי שפעם, לפני שנים, קראתי על תנועת ה-Repair Café, מקומות שבהם אנשים נפגשים כדי לתקן חפצים ביחד. חיפשתי באינטרנט ומצאתי אחד כזה בעיר שלי!
יצאתי לשם. פגשתי אנשים מדהימים, עם ידע עצום ורצון לעזור. אחד מהם, טכנאי אלקטרוניקה בגמלאות, הסתכל על השואב שלי, חייך ואמר: "יש לי חלק חלופי בדיוק כזה במחסן."
בום! כאילו קסם.
חזרתי הביתה עם השואב המתוקן שלי. הוא לא היה חדש, הוא לא היה מושלם, אבל הוא עבד. ותאמינו לי, זה הרגיש כמו ניצחון ענק.
אבל הלקח האמיתי לא היה על תיקון שואבי אבק. הלקח היה על התמודדות עם קשיים, על למידה, על סבלנות, ועל הכוח של קהילה.
לפעמים, החיים נותנים לנו שואב אבק מפורק. משהו שנראה בלתי אפשרי לתקן. אבל אם אנחנו לא מוותרים, אם אנחנו לומדים, אם אנחנו מחפשים עזרה, אנחנו יכולים להצליח.
וגם אם לא, לפחות נלמד משהו בדרך.
עכשיו, כששאב האבק שלי עובד, אני מסתכלת עליו אחרת. אני רואה בו לא רק מכשיר חשמלי, אלא תזכורת לכך שאפשר לתקן הכל. אפילו את מה שנראה הכי שבור.
אבל האם באמת תיקנו את השואב, או שתיקנו משהו אחר בתוכי?
אולי שני הדברים נכונים.
מקורות:
- מאמר על ה-Repair Café: https://repaircafe.org/en/
- מחקר על היתרונות הפסיכולוגיים של תיקון חפצים: (חפשו בגוגל סקולר: "psychological benefits of repair")
