אוקיי, אני חייבת להודות, זה התחיל ממקום ממש משעמם. שואב האבק שלי שבק חיים. סוף העולם, נכון? אבל משהו קרה כשפירקתי אותו לחלקים. ראיתי את כל הפלסטיק והחוטים האלה, והתחלתי לחשוב... זה לא רק מכשיר, זה ממש מטאפורה לחיים. מוזר? אולי. אבל תקשיבו לי רגע.
פירקתי אותו, חלק אחרי חלק. כל בורג, כל צינור, כל פילטר. והאמת? זה היה מגעיל. מלא אבק, לכלוך, שערות. דברים ששאבתי בלי לחשוב עליהם. אבל זה גם היה מרתק. איך כל החלקים האלה עובדים ביחד כדי ליצור משהו שימושי.
ואז זה היכה בי. אנחנו כמו שואב אבק!
אנחנו כל הזמן שואבים דברים: רגשות, חוויות, מידע. חלק מזה מזין אותנו, חלק מזה סתם תוקע אותנו. השאלה היא מה אנחנו עושים עם כל מה שאנחנו שואבים?
(אני יודעת, אתם חושבים שאני משוגעת. אבל תשארו איתי!)
הפילטר המעופש - מה אנחנו מסננים?
כשפתחתי את הפילטר של השואב, הייתי בשוק. הוא היה חום, מעופש, פשוט דוחה. איך דבר כזה יכול לעבוד?
ואז חשבתי על הפילטרים שלנו. על מה שאנחנו בוחרים לסנן מהחיים שלנו. חדשות רעות? ביקורת? אנחנו כל הזמן מסננים דברים. אבל לפעמים, אנחנו מסננים גם דברים טובים. הזדמנויות, מחמאות, אהבה.
מתי בפעם האחרונה באמת בדקתם את הפילטרים שלכם?
פרופסורית הסוציולוגיה ברנה בראון, בספרה "Dare to Lead", מדברת על החשיבות של זיהוי הערכים שלנו ופעולה בהתאם אליהם. היא טוענת שאנחנו צריכים להיות מודעים למה שאנחנו מסננים כדי לחיות חיים אותנטיים ומלאי משמעות.
אני זוכרת תקופה שהייתי מסננת כל ביקורת שהייתה מופנית אליי. הייתי חושבת שמדובר באנשים שמנסים להוריד אותי למטה, בלי לבדוק אם יש אמת בדבריהם. זה גרם לי לפספס הזדמנויות ללמוד ולגדול. טעות של מתחילים, אני יודעת. אבל כולנו עושים טעויות. זה חלק מהעניין.
הצינור הסתום - מה תוקע אותנו?
הצינור של השואב היה סתום לגמרי. שערות, אבק, חתיכות נייר. איך הוא ציפה שאני אשאב משהו?
זה הזכיר לי את הפעמים שאני מרגישה תקועה בחיים. שיש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, אבל משהו מונע ממני. פחד, חוסר ביטחון, ספק עצמי. כל הדברים האלה הם כמו השערות והאבק בצינור של השואב. הם תוקעים אותנו ומונעים מאיתנו להגיע ליעד.
איך אנחנו מפנים את הצינור?
אחד הדברים שאני עושה הוא לנסות לזהות את מה שתוקע אותי. מה הפחד הכי גדול שלי? מה הספק העצמי הכי חזק שלי? כשמזהים את הדברים האלה, אפשר להתחיל לעבוד עליהם.
הפסיכולוגית קארן הורניי, בספרה "Neurosis and Human Growth", מדברת על החשיבות של זיהוי דפוסי חשיבה נוירוטיים שמונעים מאיתנו לממש את הפוטנציאל שלנו. היא טוענת שאנחנו צריכים להיות מודעים לדפוסים האלה כדי להשתחרר מהם.
פעם, הייתי מפחדת מאוד מכישלון. זה גרם לי להימנע מלקחת סיכונים, וזה מנע ממני להשיג הרבה דברים שרציתי. לקח לי זמן להבין שהכישלון הוא חלק מהדרך, ושהוא יכול להיות הזדמנות ללמוד ולגדול.
השקע הלא מתאים - לאן אנחנו מחוברים?
השקע של השואב היה מעוות. הוא לא התאים לשום שקע. ברור שהוא לא יעבוד ככה!
זה גרם לי לחשוב על החיבורים שלנו. למה אנחנו מחוברים? למי אנחנו נותנים כוח?
אנחנו מחוברים להורים שלנו, לחברים שלנו, לבני הזוג שלנו. אבל אנחנו גם מחוברים לעבודה שלנו, למדיה החברתית, לחדשות. השאלה היא האם החיבורים האלה מזינים אותנו או מרוקנים אותנו.
מתי בפעם האחרונה בדקתם לאן אתם מחוברים?
הפילוסוף ג'ידו קרישנמורטי, בספרו "Freedom From the Known", מדבר על החשיבות של חקירה עצמית כדי לזהות את התלות שלנו בדברים חיצוניים. הוא טוען שאנחנו צריכים להיות מודעים למה שמגדיר אותנו כדי להיות חופשיים באמת.
אני זוכרת תקופה שהייתי מחוברת מאוד למדיה החברתית. הייתי מבלה שעות בגלילה, בהשוואה של עצמי לאחרים. זה גרם לי להרגיש רע עם עצמי, ולא היה לי מושג איך לצאת מזה. רק אחרי שהתנתקתי מהרשתות החברתיות, התחלתי להרגיש יותר טוב עם עצמי.
אז מה למדנו?
שואב אבק זה לא סתם מכשיר. הוא מראה לנו איך אנחנו פועלים בעולם. מה אנחנו שואבים, מה אנחנו מסננים, מה תוקע אותנו, ולאן אנחנו מחוברים.
זה מסע מתמשך, אבל הוא שווה את זה.
אני עדיין מנסה להבין איך לשפר את "שואב האבק" הפנימי שלי. איך להיות יותר מודעת למה שאני שואבת, איך לסנן את הדברים הלא מועילים, איך לפנות את מה שתוקע אותי, ולאן להתחבר.
וזה בסדר גמור לא לדעת את כל התשובות. זה בסדר גמור להיכשל, לטעות, ללמוד. העיקר זה להמשיך לחקור, להמשיך לגדול, להמשיך לשאוב את החיים במלואם.
אז, מה אתכם? איזה חלק בשואב האבק הפנימי שלכם אתם רוצים לנקות היום? אשמח לשמוע בתגובות!
