אני חייבת להתוודות. בהתחלה, שנאתי אותו. את השואב הרובוטי שלי. קראתי לו "טרוריסט קטן" בלב, ולפעמים גם בקול רם, מול בן הזוג שלי שהתעקש לקנות אותו. חשבתי לעצמי: מה, אני לא מספיק טובה בלנקות? מה זה הצעצוע הזה שמבטיח חיים קלים ורק עושה יותר רעש ממני?
אבל, כמו בכל מערכת יחסים מורכבת, יש יותר מנקודת מבט אחת.
הוא הגיע אלינו לפני שנתיים, מבטיח לחסוך זמן ולשמור על הדירה נקייה בין ביקורים שלי, שלגמרי במקרה הם אחת לחודש, אצל אמא. אני, בחורה עובדת, מודה – הניקיון אף פעם לא היה בראש סדר העדיפויות שלי. העדפתי לבלות את סופי השבוע בטיולים, פגישות עם חברות, או סתם לרבוץ על הספה עם ספר טוב (וקפה, נו טוב, ועוגייה בצד).
ההתחלה הייתה קשה. הוא היה נתקע מתחת למיטה, מתעלם מהשטיח בסלון, משאיר אחריו שובל של אבק כמו איזה דרקון מעופף. "הבטחת חיים קלים!" צעקתי עליו לא פעם, כאילו הוא מבין עברית.
אבל אז, התחלתי להתבונן בו. באמת להסתכל. ראיתי שהוא מנסה. שהוא מתאמץ. הוא לומד.
זה הזכיר לי קצת את תחילת הקשר עם בן הזוג שלי. גם הוא, בהתחלה, לא בדיוק קלט אותי. הוא לא הבין את ההומור הסרקסטי שלי, את האהבה שלי לסרטים דוקומנטריים הזויים, את הצורך שלי ב-20 דקות שקט בבוקר לפני שאני מדברת עם מישהו. אבל הוא התאמץ. הוא הקשיב. הוא למד.
ואני, למדתי משהו על השואב.
קודם כל, הבנתי שצריך להכין לו את השטח. לא להשאיר כבלים מבצבצים, לא להשאיר גרביים זרוקות על הרצפה (אוקיי, אולי לפעמים כן). למדתי לתכנת אותו לשעות שבהן אני לא בבית, כדי לא לשמוע את הרעש שלו.
והכי חשוב, הבנתי משהו על עצמי. גיליתי שגם לי קשה לשחרר. אני אוהבת שליטה. אני אוהבת לדעת שהכל נעשה כמו שאני רוצה. והשואב הזה, הוא אתגר אותי. הוא אילץ אותי לסמוך עליו. לסמוך עליו שהוא יעשה את העבודה. לסמוך עליו שהוא לא ישאיר אותי עם בית מלוכלך.
וזה עבד.
אחרי כמה חודשים, הוא הפך לחלק מהמשפחה. עד כדי כך שאני מדברת עליו עם חברות כאילו הוא איזה חיית מחמד מגושמת. "את לא תאמיני מה הוא עשה אתמול! הוא הצליח לנקות את כל השערות של החתול מהשטיח!"
אבל, רגע, לפני שאני נשמעת יותר מדי מאוהבת, חייבת להודות – זה לא מושלם. הוא עדיין נתקע לפעמים. הוא עדיין מפספס פינות. והוא עדיין מצריך ממני לרוקן אותו אחת לכמה ימים.
אבל, וזה אבל גדול, הוא חסך לי זמן. הוא חסך לי אנרגיה. והוא, איכשהו, גרם לי להרגיש קצת יותר רגועה.
כשהתחלתי לחקור את הנושא, גיליתי שיש המון מחקרים שמראים איך סביבה נקייה ומסודרת משפיעה על הבריאות הנפשית שלנו. מחקרים כמו זה שפורסם ב- Journal of Environmental Psychology (2010) מראים שבתים מבולגנים קשורים לרמות גבוהות יותר של קורטיזול, הורמון הסטרס. (1)
זה נשמע מובן מאליו, נכון? אבל האם באמת עצרנו פעם לחשוב על זה?
אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו מסתכלים על הטכנולוגיה כעל משהו מנוכר, קר, משהו שמפריד אותנו מהחיים האמיתיים. אבל האמת היא, שטכנולוגיה יכולה גם לעזור לנו. היא יכולה לעזור לנו לפנות זמן לדברים שחשובים לנו באמת. היא יכולה לעזור לנו להוריד סטרס. היא יכולה אפילו לעזור לנו לאהוב את עצמנו קצת יותר.
אבל, וזה אבל חשוב, צריך לזכור שטכנולוגיה היא לא פתרון קסם. היא כלי. כלי שיכול לעזור, אבל כלי שצריך לדעת איך להשתמש בו. וכמו בכל כלי, צריך גם לדעת מתי לוותר עליו. מתי להגיד "די, מספיק, אני צריכה לעשות את זה בעצמי".
אני חושבת שהנקודה הכי חשובה בכל הסיפור הזה היא איזון. למצוא את האיזון בין הטכנולוגיה לחיים האמיתיים. בין העזרה שהיא יכולה להציע לבין הצורך שלנו בעשייה עצמית.
אז, האם אני אוהבת את השואב הרובוטי שלי? כן. אבל זו אהבה מסובכת. זו אהבה עם תנאים. זו אהבה שמצריכה ממני להשקיע, ללמוד, ולשחרר.
ואולי, בסופו של דבר, זה מה שאהבה אמיתית צריכה להיות. לא משנה אם היא לשואב רובוטי, לבן זוג, או לעצמנו.
אני תוהה, מה הגאדג'ט הבא שיכנס לי לחיים?
איזה מערכת יחסים מורכבת עוד מחכה לי מעבר לפינה?
(1) Saxbe, D. E., & Repetti, R. (2010). No place like home: Home tours correlate with daily patterns of cortisol secretion and subjective stress. Journal of Environmental Psychology, 30(2), 175-181.
