היי, נעמה כאן. בואו נדבר על משהו אמיתי - גיל ההתבגרות. לא של הילדים שלנו, אלא שלנו, ההורים. כי בינינו, מי באמת שפוי כשהורמונים משתוללים, הבית הופך לזירת קרב סטייל "משחקי הכס" והדבר היחיד שבא לך זה לברוח לאי בודד עם מלאי של שוקולד וחברת נפש (אחת שלא שופטת את הכמויות שוקולד).
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבת שלי טרקה לי את הדלת בפנים. לא סתם טריקה, טריקה רועמת שגרמה לתמונה של סבתא ליפול מהקיר. באותו רגע, בין רסיסי הזכוכית לתחושת עלבון צורבת, הבנתי שאנחנו יוצאים למסע. מסע שבו אני אצטרך להיות גם מצפן, גם שק חבטות וגם המתרגמת האישית של שבט הטיקטוק.
אז איך עוברים את זה בשלום? לא בטוחה שיש תשובה אחת, אבל למדתי כמה דברים בדרך.
קודם כל, נשימה. עמוקה. כן, אני יודעת, קלישאתי. אבל תנסו.
זה לא סוד שגיל ההתבגרות הוא תקופה סוערת. מחקרים מראים (ואני פה מגובה במאמר של ד"ר גלית לוי-קפלן, מומחית לפסיכולוגיה התפתחותית) שהשינויים ההורמונליים, יחד עם הלחץ החברתי והאקדמי, יוצרים מתכון מושלם לסטרס. אבל הנה הטוויסט – הסטרס הזה מדבק. אנחנו, ההורים, סופגים אותו כמו ספוג.
ואז אני שואלת את עצמי: מה עושים עם הספוג הזה? סוחטים אותו על הילדים? ממש לא.
הפתרון הראשון הוא לדאוג לעצמנו.
זה נשמע אגואיסטי, אבל זה הכרחי. אני לא מדברת על מניקור-פדיקור (למרות שגם זה מצוין), אלא על למצוא את הדרכים שלכם להתאוורר. בשבילי זה ריצה בפארק, בשביל חברה שלי זה שיעור יוגה, בשביל השכן זה לנגן בגיטרה. מה שזה לא יהיה, תמצאו את ה"מילוי מצברים" שלכם.
אבל רגע, מותר בכלל להודות שאני מתאווררת כשהילדה סוף סוף אצל חברה? כאילו, אני אמורה לאהוב כל רגע, לא?
תקשיבו, אחד הדברים הכי משחררים שלמדתי זה להפסיק להעמיד פנים. מותר לנו להרגיש הכל. גם תסכול, גם כעס, גם רצון עז לברוח. העניין הוא לא להדחיק את הרגשות האלה, אלא לתת להם מקום. תדברו עם חברה, תכתבו ביומן, תצעקו לכרית. העיקר – לא לשמור את זה בפנים.
עכשיו, בואו נדבר על תקשורת. אוי, התקשורת הזאת...
אני חייבת להודות, אני לא תמיד מצליחה לתקשר עם הבת שלי. יש ימים שאני מרגישה שאנחנו מדברות שפות שונות. ואז קראתי את הספר "הורים כבני ברית" של חיים עומר, ופתאום נפל לי האסימון. הבנתי שאני צריכה לשנות את הגישה שלי.
למה אני מתכוונת? במקום לנסות "לתקן" את הילד, אני צריכה לנסות להבין אותו. במקום להטיף, אני צריכה להקשיב. כן, אני יודעת, גם זה קלישאתי. אבל כשבאמת מקשיבים, דברים מדהימים קורים.
תשאלו שאלות פתוחות, כאלה שאי אפשר לענות עליהן רק ב"כן" או "לא". תראו עניין אמיתי במה שהם אומרים, גם אם זה נשמע לכם שטות מוחלטת. ואל תשפטו. פשוט תקשיבו.
אבל מה קורה כשהם לא רוצים לדבר?
האמת היא, שזה קורה הרבה. גיל ההתבגרות הוא תקופה של התרחקות. הם צריכים את המרחב שלהם, את הפרטיות שלהם. וזה בסדר. זה חלק מהתהליך.
אז מה עושים? מחכים. כן, זה קשה. אבל מחכים. ותוך כדי מחכים, ממשיכים להיות שם. זמינים. לא דוחפים, אבל זמינים.
תשאירו להם פתקים קטנים עם מילים טובות. תכינו להם את האוכל שהם אוהבים. תראו להם שאתם אוהבים אותם, גם אם הם לא מחזירים אהבה באותו רגע.
לפעמים אני שואלת את עצמי, האם אני בכלל יודעת מה אני עושה?
התשובה היא, כנראה שלא. אף אחד לא יודע. כולנו מגששים באפלה, מנסים לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים.
אבל הנה משהו שכן למדתי: גיל ההתבגרות הוא לא רק תקופה קשה. הוא גם תקופה מדהימה. תקופה של צמיחה, של גילוי עצמי, של התפתחות.
ואם אנחנו מצליחים לתמוך בילדים שלנו במסע הזה, אנחנו לא רק עוזרים להם, אנחנו גם עוזרים לעצמנו. כי בסופו של דבר, הקשר שלנו איתם הוא הדבר הכי חשוב.
אז קחו נשימה עמוקה, תזכרו לדאוג לעצמכם, תקשיבו באמת ותהיו שם בשבילם. וגם אם אתם מרגישים שאתם מאבדים את זה, תזכרו שאתם לא לבד. כולנו באותה סירה.
באיזה שלב במסע שלכם אתם מרגישים שאתם נמצאים עכשיו? שתפו אותי בתגובות, אני ממש רוצה לשמוע!
