"עוד פעם פסטה?" מלמלתי לעצמי מול הצלחת. זה לא שהפסטה לא טעימה, אבל זה הפך להיות סמל לכל מה שהחיים שלי היו – צפויים, בטוחים, ואולי קצת… משעממים. זה היה הרגע שהבנתי שנפלתי למלכודת השגרה.
אני יודעת, קל להגיד "תשברי את השגרה!". אבל איך עושים את זה כשאת עובדת משרה מלאה, משלמת משכנתא ויש לך כלב שצריך להוציא לטיול שלוש פעמים ביום? לא פשוט בכלל.
פעם, כשחשבתי על שגרה, ראיתי בה משהו חיובי. סדר, יציבות, בטחון. אבל אז הבנתי משהו חשוב: שגרה, כמו כל דבר אחר בחיים, יכולה להפוך להיות יותר מדי. היא יכולה לחנוק את היצירתיות, את הספונטניות, את החיים עצמם.
הבטחתי לעצמי שאני לא הולכת להישאר תקועה. הבטחתי לעצמי שאני אמצא דרך לצאת מהלופ הזה. לא ידעתי איך, אבל הייתי נחושה.
אז מה עושים? זו השאלה ששאלתי את עצמי במשך שבועות. ניסיתי הכל – קראתי ספרים על ניהול זמן, בדקתי אפליקציות לשינוי הרגלים, אפילו ניסיתי מדיטציה (שהסתיימה בנחירות של הכלב שלי). שום דבר לא באמת עבד. או יותר נכון, שום דבר לא החזיק מעמד יותר משבוע.
אז הבנתי משהו נוסף: הפתרון לא טמון בשינוי קיצוני, אלא בשינויים קטנים ומודעים.
התחלתי לקרוא על המוח ועל איך הוא מגיב לשינויים. גיליתי מחקרים שמראים שמוח שלנו אוהב שגרה, כי היא חוסכת לו אנרגיה. אבל הוא גם משתעמם ממנה מאוד מהר. (מקור: "The Power of Habit" by Charles Duhigg).
אבל הנה הקאץ': המוח שלנו אוהב דברים מוכרים, אבל הוא גם אוהב חידושים קטנים. הוא אוהב כשמשהו משתנה, אבל לא יותר מדי. הוא קצת כמו ילד קטן – צריך לתת לו את מה שהוא רוצה, אבל גם צריך לשמור עליו שלא יתפרע.
אז התחלתי לעשות דברים קטנים ושונים בכל יום. במקום ללכת לאותו בית קפה כל בוקר, ניסיתי בית קפה חדש. במקום להקשיב לאותה מוזיקה, ניסיתי להקשיב לפודקאסטים חדשים. במקום ללכת לאותו מסלול הליכה עם הכלב, ניסיתי מסלול חדש.
בהתחלה, זה היה מוזר. הייתי רגילה לשגרה שלי, וכל שינוי קטן הרגיש כמו משהו גדול. אבל לאט לאט, התחלתי להתרגל. התחלתי להנות מהשינויים הקטנים האלה. התחלתי להרגיש שאני חיה מחדש.
אבל השינוי הכי גדול לא היה חיצוני, אלא פנימי. הבנתי ששגרה היא לא אויב, אלא כלי. כלי שאפשר להשתמש בו כדי ליצור חיים מסודרים ויציבים, אבל גם כלי שאפשר לשבור אותו כשמרגישים שצריך.
למדתי גם לא להיות קשה עם עצמי. לא כל יום יהיה מושלם, לא כל שינוי יהיה מוצלח. יהיו ימים שארצה רק לשבת על הספה ולראות טלוויזיה, וזה בסדר. העיקר זה לא לוותר, העיקר זה להמשיך לנסות.
משהו שמאוד עזר לי היה למצוא השראה ממקומות לא צפויים. קראתי ראיון עם אומנית קרקס שהחליטה בגיל 50 ללמוד טרפז (מקור: TED Talk by Laura Murphy). זה גרם לי לחשוב שאם היא יכולה, אז גם אני יכולה. אולי לא טרפז, אבל משהו חדש.
ניסיתי לכתוב שירה (התוצאות היו… איך נאמר… מעניינות), למדתי לצלם, התנדבתי בעמותה לבעלי חיים. כל דבר קטן שעזר לי לצאת מהראש שלי ולהתחבר לעולם.
הכי חשוב, למדתי להקשיב לעצמי. להקשיב למה שאני צריכה, למה שאני רוצה. להבין מתי השגרה עוזרת לי ומתי היא מפריעה לי.
אני לא יכולה להגיד שהיום אני חיה חיים מושלמים ונטולי שגרה. אבל אני יכולה להגיד שאני חיה חיים מודעים יותר, חיים שאני בוחרת לחיות. וזה, בעיניי, שווה הכל.
אז מה הלקח שלי?
- הקשיבו לעצמכם: מתי השגרה משרתת אותך ומתי היא כובלת אותך?
- נסו דברים קטנים: לא צריך מהפכות. שינוי קטן אחד ביום יכול לעשות הבדל גדול.
- אל תפחדו מכישלון: גם אם זה לא ילך, למדתם משהו חדש על עצמכם.
- מצאו השראה ממקומות לא צפויים: לפעמים, הפתרונות הכי טובים נמצאים במקומות הכי לא צפויים.
- זכרו: אתם לא לבד. כולנו נאבקים בשגרה, כולנו מחפשים דרך לחיות מחדש.
אז מה השינוי הקטן שאתם הולכים לעשות היום? אני ממש רוצה לשמוע!
