אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי להרכיב עץ. הייתי בטוחה שזה הולך להיות קל – חותכים, מצמידים, קצת דבק, ובום! עץ חדש. איזו נאיביות. העץ, כמובן, לא שיתף פעולה. ניסיתי שוב ושוב, עם כל מיני שיטות שלמדתי מספרים ומסרטונים, אבל כלום לא עבד. זה היה מתסכל ברמות.
אבל משהו בתסכול הזה גרם לי להבין שאני מפספסת משהו מהותי. זה לא רק עניין טכני. זה עניין של הקשבה. הבנה. כבוד.
הרי עצים הם יצורים חיים. הם לא סתם חומר גלם שאפשר לעצב כרצוננו. הם חולקים מערכות יחסים מורכבות, מתקשרים זה עם זה מתחת לאדמה דרך רשת פטריות עצומה – "הרשת הרחבה העולמית" של הטבע, אם תרצו. (ד"ר סוזן סימארד, אקולוגית יערות, חוקרת את הרשת הזו כבר שנים, והמחקרים שלה פשוט מדהימים. ממליצה בחום לחפש את ההרצאות שלה ב-TED).
אז איך באמת מחברים שני עצים? זו שאלה שמלווה אותי כבר שנים. זה לא רק עניין של טכניקה. זה עניין של גישה. זה עניין של הבנה של מה העץ צריך, מה הוא רוצה.
הטעות הקריטית שלי? חשבתי שאני יודעת.
אני אתן לכם דוגמה. פעם ניסיתי להרכיב עץ תפוח מזן אחד על גבי עץ תפוח מזן אחר. לפי כל הספרים והסרטונים, זה היה אמור להיות פשוט. אבל העץ פשוט סירב לקבל את ההרכבה. חקרתי, קראתי, ניסיתי שוב – כלום.
בסוף, אחרי הרבה תסכול, פניתי לחקלאי ותיק מהמושב שלנו. הוא הסתכל על העץ, הסתכל עלי, וחייך חיוך חכם. "את מנסה לחבר דברים שלא מתאימים," הוא אמר. "העץ הזה זקוק למשהו אחר. הוא זקוק לזן חזק יותר, שיעזור לו להתמודד עם המחלות שיש פה באזור."
אוי.
אז הבנתי משהו חשוב. החיבור האמיתי הוא לא חיבור פיזי בלבד. הוא חיבור של צורך.
אבל רגע, איך יודעים מה העץ צריך? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.
אני חושבת שחלק גדול מהתשובה טמון בהקשבה. הקשבה אמיתית. לא רק להסתכל על העץ, אלא להרגיש אותו. לראות איך הוא צומח, איך הוא מגיב למזג האוויר, איך העלים שלו נראים.
שמעתי פעם על חקלאי יפני בשם מאסאנובו פוקואוקה (Masunobu Fukuoka), הוא היה חקלאי, מיקרוביולוג ומחבר הספר "הקש соломенной революции" הוא טען שחקלאות צריכה להיות כמה שפחות פולשנית, ולעבוד עם הטבע ולא נגדו. הגישה שלו הייתה מהפכנית בזמנו, והיא עדיין מעוררת השראה היום.
הוא טען שהוא מקשיב לצמחים שלו. לא במובן המילולי, כמובן, אלא שהוא שם לב לכל פרט קטן, והוא מבין מה הם צריכים לפי איך שהם מתנהגים. יכול להיות שזה נשמע קצת "היפי," אבל אני חושבת שיש בזה הרבה חוכמה.
אז מה בעצם למדתי?
- החיבור הוא מעבר לטכניקה: זהו חיבור של צורך, של הבנה, של כבוד.
- הקשבה היא מפתח: שימו לב לפרטים הקטנים, תנסו להרגיש את העץ.
- סבלנות היא הכרחית: אל תצפו לתוצאות מיידיות. תנו לעץ זמן להתאקלם, להתחבר.
אבל אני חייבת להודות, עדיין יש לי הרבה שאלות. האם יש דרך "לדבר" עם עצים? האם יש דרכים טכנולוגיות שיכולות לעזור לנו להבין את הצרכים שלהם טוב יותר? האם אנחנו באמת מסוגלים להבין את המורכבות של הטבע?
אני לא יודעת את התשובות לכל השאלות האלה. אבל אני יודעת שאני אמשיך לחפש אותן. כי אני מאמינה שבחיבור בין עצים טמון סוד גדול. סוד שיכול ללמד אותנו הרבה על עצמנו, על הטבע, ועל איך לחיות בהרמוניה עם העולם הסובב אותנו.
מה דעתכם? האם ניסיתם פעם לחבר שני עצים? אילו תובנות גיליתם בדרך? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם!
