האמת? תמיד חשבתי שחיבור עצים זה עניין של דבק, ברגים, אולי קצת לחיצות חזקות. טכניקה, הבנת חומרים, גיאומטריה. וטעיתי. בגדול.
זה התחיל כפרויקט תמים - בניית פרגולה קטנה לגינה. קניתי את העצים הכי יפים שמצאתי, מדדתי, חתכתי, התחלתי לחבר. אבל משהו לא הסתדר. העץ התנגד. ממש הרגשתי את זה. כאילו הוא אומר לי: "לא ככה, נעמה. לא בכוח."
(אני יודעת, נשמע קצת משוגע, אבל תאמינו לי, העצים מדברים.)
אז עצרתי. לקחתי נשימה עמוקה. והקשבתי.
הקשבה היא המפתח.
התחלתי לחפש תשובות במקומות לא צפויים. לא בספרי הנדסה, אלא בכתבים עתיקים על חקלאות בת קיימא, בסיפורים של יערנים זקנים, אפילו בספרים על גינון בודהיסטי. גיליתי שחיבור עצים הוא לא רק עניין של טכניקה, אלא של הבנה עמוקה של הטבע, של הקשבה לצרכים של העץ עצמו.
אחד המקורות הכי מעניינים שמצאתי היה מחקר של ד"ר סוזן סימרד, אקולוגית יערות, שחקרה את רשת הפטריות התת-קרקעית המקשרת בין עצים ביער. היא גילתה שעצים חולקים ביניהם חומרי מזון, מים ואפילו אזהרות מפני סכנות דרך הרשת הזו. ממש אינטרנט עצים! (Simard, S. W., et al. "Resource transfer between paper birch and Douglas-fir seedlings under different mycorrhizal associations." Oecologia 97.1 (1994): 68-76.)
זה גרם לי לחשוב – אם עצים יכולים לתקשר ולשתף פעולה מתחת לאדמה, למה אנחנו לא יכולים לעשות את אותו הדבר כשאנחנו מחברים אותם אחד לשני?
הניסיון שלי לימד אותי שיעור חשוב: לפעמים, הדרך הטובה ביותר לחבר שני דברים היא לא בכוח, אלא בסבלנות ובדיוק.
התחלתי להתנסות בטכניקות חיבור מסורתיות, כמו חיבורי לשון, חיבורי זנב סנונית וחיבורי מגרעת. גיליתי שכל טכניקה מתאימה לסוג עץ אחר, למאמץ אחר. למדתי להרגיש את העץ, להבין את הכיוון של הסיבים, את הצפיפות שלו, את הגמישות.
אבל גם אז, לא תמיד הצלחתי. היו פעמים שהחיבור נשבר, שהעץ התפצל, שהדבק לא החזיק. זה היה מתסכל בטירוף. הרגשתי כמו ילדה קטנה שמנסה להרכיב פאזל ענק בלי לדעת מה התמונה הסופית.
(אני זוכרת פעם אחת שזרקתי את הפטיש על הרצפה מרוב עצבים. מזל שלא פגעתי לעצמי ברגל!)
אבל עם כל כישלון למדתי משהו חדש. הבנתי שאני צריכה להיות יותר גמישה, יותר יצירתית, יותר סבלנית. להפסיק להילחם בעץ ולהתחיל לעבוד איתו.
זה גם עזר לי להתייעץ עם נגרים מקצועיים. גיליתי שאפילו להם יש את הכישלונות שלהם, שהם כל הזמן לומדים ומשתפרים. למדתי מהם טריקים קטנים, כמו איך להשתמש בדבק בצורה נכונה, איך להדק את החיבורים בצורה אחידה, איך לבחור את הברגים הנכונים. (אגב, מסתבר שהסוג של הברגים חשוב יותר ממה שחשבתי! )
אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי היה לגלות שגם לסוג העץ עצמו יש השפעה עצומה על איכות החיבור. עץ רך, כמו אורן, מתנהג אחרת לגמרי מעץ קשה, כמו אלון. לכל עץ יש את החוזקות והחולשות שלו, וצריך להתאים את הטכניקה לסוג העץ הספציפי. מחקר של אוניברסיטת אורגון מצא שחוזק החיבור מושפע ישירות מסוג העץ וסוג הדבק שמשתמשים בו. (Frihart, C. R. "Adhesive bonding of wood." Forest Products Laboratory, Madison, WI (2009).)
וזה גרם לי לתהות: האם אנחנו, כמו העצים, לא צריכים להתאים את עצמנו לסביבה שלנו, להתחבר אחד לשני בצורה שתתאים לחוזקות ולחולשות של כל אחד מאיתנו?
החיים הם לא אוסף של עצים בודדים, אלא יער שלם.
היום, כשאני מחברת שני עצים, אני כבר לא חושבת רק על הטכניקה. אני חושבת על הסיפור של העץ, על המקום שממנו הוא הגיע, על האנרגיה שהוא נושא איתו. אני מנסה ליצור חיבור שהוא לא רק חזק ויציב, אלא גם יפה ומשמעותי.
ואולי זה הסוד האמיתי של החיבור בין עץ לעץ: לא לחפש את הפתרון המושלם, אלא ליצור משהו חדש ביחד. להקשיב, לשתף פעולה, לתת לעץ להוביל.
בסופו של דבר, בניתי את הפרגולה. היא לא מושלמת, יש בה כמה פגמים קטנים, אבל היא שלי. היא עשויה מאהבה, מסבלנות, מהרבה כישלונות והרבה תובנות. והיא מזכירה לי כל יום שהדברים הכי יפים בחיים נוצרים כשאנחנו מתחברים אחד לשני, כמו עצים ביער.
אז מה אתם חושבים? האם אפשר ליישם את העקרונות האלה גם בחיבורים אחרים בחיים - בין אנשים, בין רעיונות, בין חלומות? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם!
