אוקיי, בואו נדבר על ספריות. לא הספריות הענקיות עם הריח של ספרים ישנים ואבק (למרות שאני מתה על זה!), אלא על הספריות האישיות שלנו בבית. אתם יודעים, אלה שבדרך כלל הופכות לערימה כאוטית של ספרים, מזכרות, ואולי איזה צמח שאף אחד לא זוכר להשקות?
האמת היא שאני תמיד הסתכלתי על ספריות ככלי מדידה להצלחה. ככל שהספרייה שלך גדולה יותר, ככה אתה יותר משכיל, חכם, מעניין... נו, אתם יודעים את זה. אבל אז קרה לי משהו.
ניסיתי לבנות ספריה חדשה. חשבתי, "יאללה, אקנה את כל הרהיטים המודולריים האלה מאיקאה, זה יהיה קל!". הו, כמה טעיתי. גיליתי שהבעיה היא לא הרהיטים, אלא מה שאני רוצה להכניס לתוכם. פתאום הבנתי שהספרייה שלי היא כמו ביוגרפיה שלי – היא מספרת עלי, על מה שאני אוהבת, על מה שחשוב לי. וזה גרם לי להבין שאני אפילו לא יודעת מה הסיפור שלי באמת.
ואז קראתי משהו שאמר הפסיכולוג ג'יימס הילמן. הוא טען שהנפש שלנו צריכה מרחב מוגן, מקום שבו היא יכולה להתבטא בחופשיות. "אנחנו צריכים להתחיל לחשוב כמו נהר," הוא כתב, "אם אנחנו רוצים להבין את זרימת הנפש". זה הדליק לי נורה. הספרייה שלי יכולה להיות הנהר הזה, המקום הזה. אבל איך?
אז החלטתי לנסות משהו אחר. במקום להתחיל עם הרהיטים, התחלתי עם השאלות:
- מה אני רוצה להרגיש כשאני מסתכלת על הספרייה שלי?
- אילו ספרים באמת מדברים אלי?
- אילו חפצים גורמים לי לחייך?
עכשיו, אני יודעת שזה נשמע קצת ניו אייג', אבל תאמינו לי, זה עבד. התחלתי להוציא את כל הספרים שקניתי רק "כי הם נחשבים", את המתנות שלא אהבתי, את כל הדברים שסתם תפסו מקום. זה היה קשה, אבל משחרר. כאילו נפטרתי מכל מיני ציפיות לא מציאותיות מעצמי.
אבל אז הגיעה הדילמה האמיתית: איך לסדר את מה שנשאר? לפי נושא? לפי צבע? לפי גודל? התחלתי להרגיש קצת אובססיבית, כמו שאני חייבת למצוא את השיטה "הנכונה".
ואז נזכרתי בספר שמאוד אהבתי, "סדר הקסם" של מארי קונדו. היא טוענת שצריך לשמור רק על מה שמביא לך שמחה. זה היה מעניין, אבל גם קצת מפחיד. מה אם כלום לא מביא לי שמחה?
אז ניסיתי את זה. לקחתי כל ספר, כל חפץ, ושאלתי את עצמי: "האם זה גורם לי לחייך?". אם התשובה הייתה "לא", הוצאתי את זה. אם התשובה הייתה "כן", שמתי את זה במקום מיוחד. לא משנה אם זה ספר בישול, רומן רומנטי או אבן שמצאתי בחוף הים. "הבית שלך צריך להיות מקום שבו אתה יכול להיות אתה," טוענת קונדו.
זה היה תהליך ארוך, אבל בסופו של דבר, קיבלתי ספרייה שהיא לגמרי אני. היא לא מושלמת, היא לא מסודרת לפי איזו שיטה מתוחכמת, אבל היא מספרת את הסיפור שלי. היא מזכירה לי את מי שאני, את מה שאני אוהבת, ואת מה שחשוב לי. וזה, חברים, שווה הכל.
אבל רגע, זה לא הכל. הנה התובנה המפתיעה: הספרייה שלי לא רק שינתה את החלל הפיזי שלי, היא גם שינתה את המרחב הנפשי שלי. היא עזרה לי להבין את עצמי יותר טוב, להעריך את מה שיש לי, ופשוט להיות יותר שמחה.
אז אם אתם חושבים לבנות ספרייה, אל תתחילו עם הרהיטים. תתחילו עם השאלות. תשאלו את עצמכם מה אתם רוצים להרגיש, מה אתם רוצים לספר, ומה באמת חשוב לכם. ואל תפחדו לטעות, לנסות דברים חדשים, ולשנות את דעתכם. כי בסופו של דבר, הספרייה שלכם היא כמו אתם – היא תמיד בתהליך של התפתחות.
עכשיו, אני תוהה, מה הסיפור שהספריה שלך מספרת עליך?
