אני זוכרת את היום שסבתא מסרה לי את השידה הישנה שלה. "קחי, נעמה," היא אמרה בקולה הצרוד, "היא זקוקה ליד אוהבת." יד אוהבת? שידת פורמייקה חומה ומכוערת? הייתי סקפטית, בלשון המעטה. היא נראתה כמו משהו שנמצא בחלק האחורי של מחסן, לא משהו שאפשר להציג בגאווה בסלון. אבל משהו במבט של סבתא גרם לי להסכים. ואני שמחה שעשיתי את זה.
מהר מאוד הבנתי שמדובר ביותר מסתם שידה. זה היה פרויקט, אתגר, הזדמנות ליצור משהו חדש מתוך הישן והמוכר. ואני, שאוהבת אתגרים, צללתי פנימה.
השידה ה"מכוערת" - נקודת מפנה.
האמת? בהתחלה היו בעיקר כישלונות. צבע שהתקלף, דבק שלא החזיק, רעיונות שנראו גאוניים בראש וקטסטרופליים במציאות. הרגשתי כמו בהתחלה של לימודי עיצוב פנים, רק שהפעם ה"מרצה" היה יוטיוב והציון נקבע לפי מספר הקללות שנפלטו לי במהלך העבודה.
אבל למדתי. או, יותר נכון, הבנתי. הבנתי שהקסם לא טמון רק בחומרים או בטכניקות, אלא ביחס. בגישה. בראייה אחרת.
מהפך עם נשמה: מעבר לצבע
הטעות הראשונה שלי הייתה לנסות להסתיר את העבר של השידה. חשבתי שאם אכסה אותה בכמה שכבות צבע מבריק, היא תיראה כמו חדשה. טעות! היא נראתה כמו שידה ישנה שמנסה להסתיר את הגיל שלה באיפור כבד. לא מחמיא.
אז עצרתי. לקחתי צעד אחורה. שאלתי את עצמי: מה הסיפור של השידה הזאת? מה היא ראתה? מה היא שמעה?
ואז זה היכה בי. השידה לא צריכה להיראות חדשה. היא צריכה לספר סיפור.
(רגע של תובנה: לפעמים היופי האמיתי טמון דווקא בפגמים.)
התחלתי לחקור טכניקות של צביעה מיושנת, חיפשתי השראה בעיצובים וינטג'יים, למדתי על חשיבות השכבות והמרקמים. מצאתי מדריך מעולה על שילוב צבעי פסטל באתר של "אתר הבית" (כן, אני יודעת, קצת צפוי, אבל היו שם טיפים מדהימים על הכנת צבעי גיר ביתיים!). וגם, להפתעתי הרבה, מצאתי השראה בספר ילדים ישן עם איורים מדהימים של פרחים.
החלטתי לשלב את הכל. צבעתי את השידה בגוון שמנת עתיק, ואז הוספתי שכבות דקות של צבעי פסטל – ורוד בהיר, תכלת, ירוק מנטה. שייפתי בעדינות את הקצוות כדי לחשוף את השכבה המקורית, ליצור מראה מיושן ורומנטי.
הטוויסט המפתיע: גילוי האוצרות החבויים
אבל הקסם האמיתי קרה כשפתחתי את המגירות. בפנים, מצאתי ניירות מצהיבים, מכתבים ישנים, תמונות דהויות. הסתבר שסבתא שלי שמרה שם מזכרות מהעבר שלה. זה היה כמו לפתוח תיבת אוצר.
(תובנה נוספת: לפעמים האוצר האמיתי נמצא דווקא במקומות הכי לא צפויים.)
החלטתי לשלב את המזכרות בעיצוב השידה. הדבקתי כמה מהמכתבים על הדפנות הפנימיות של המגירות, יצרתי קולאז' קטן של היסטוריה. זה נתן לשידה אופי, נשמה, סיפור.
התמודדות עם הספקות: האם זה בכלל שווה את זה?
היו רגעים של תסכול, כמובן. שאלתי את עצמי אם כל המאמץ הזה שווה את זה. האם לא עדיף היה פשוט לקנות שידה חדשה באיקאה? (תודו שגם אתן חשבתן על זה לפעמים…)
אבל אז הייתי נזכרת במבט של סבתא, ובסיפורים שגיליתי במגירות. והייתי ממשיכה.
מקורות מעוררי השראה: מעבר למגזינים
גיליתי מקורות השראה לא שגרתיים. למשל, הסתכלתי על צילומי תקריב של קליפות עצים בפארק הקרוב לבית שלי, וניסיתי לחקות את המרקם שלהן בעזרת טכניקות צביעה שונות. זה נשמע אולי מוזר, אבל זה עבד!
גם הקשבתי לפודקאסט של מעצבת פנים בשם קארה וייטר. היא דיברה על החשיבות של שילוב חומרים טבעיים ופריטים ממוחזרים בעיצוב הבית. היא גרמה לי לחשוב מחדש על כל הקונספט של "עיצוב יוקרתי". (המלצה חמה: חפשו אותה, היא גאון!).
התוצאה: אוצר עם נשמה
בסופו של דבר, השידה הפכה ליצירת אמנות. היא כבר לא סתם רהיט, אלא חלק מהמשפחה. היא מספרת סיפור, מזכירה לי את סבתא, ומעוררת בי השראה ליצור עוד.
האם הדרך הייתה קלה? ממש לא. האם הייתי עושה את זה שוב? בלי לחשוב פעמיים.
אז מה למדתי?
- סבלנות היא מילת המפתח. אל תצפו לתוצאות מיידיות. תנו לתהליך לקחת את הזמן שלו.
- טעויות הן חלק מהלמידה. אל תפחדו לנסות דברים חדשים. גם אם זה לא מצליח בפעם הראשונה, תלמדו מזה.
- הסיפור חשוב יותר מהתוצאה. אל תנסו רק ליצור רהיט יפה. תנסו ליצור רהיט עם נשמה.
ועכשיו תורי לשאול אתכן: איזה רהיט ישן מחכה אצלכן בבית ליד אוהבת? אילו סיפורים הוא מחכה לספר? אני ממש סקרנית לשמוע! שתפו אותי בתגובות!
