היי חברות, נעמה כאן. תגידו, קרה לכן פעם שהדבר הזה, הקטן והמעצבן, הטיפ-טיפ-טיפ של ברז דולף, הצליח להוציא אתכן מדעתכן? לי זה קרה, ועוד איך. הייתי בטוחה שאני הולכת להזמין אינסטלטור, לשלם הון, ועד אז לסבול את הקצב הזה, של טיפה-טיפה-טיפה שמחרפן יותר מכל צליל אחר בעולם.
ואז קלטתי משהו. בעצם, הרבה דברים.
אבל רגע לפני, שאלה לי אליכן: מתי בפעם האחרונה הרגשתן חסרות אונים מול תקלה קטנה בבית? זה מעצבן, נכון?
אז, זה התחיל בברז. אבל זה הפך למטאפורה לחיים.
הטיפ-טיפ-טיפ ששיגע אותי (והפך לשיעור)
הברז הזה, אלוהים, הוא היה כמו שעון מעורר שלא מפסיק לצלצל. ניסיתי לסגור חזק יותר, ניסיתי לשים מגבת, ניסיתי להתעלם. כלום לא עזר. הטיפה המשיכה בשלה. ואני? התחלתי להרגיש כאילו אני מאבדת שליטה.
ואז, בשיטוט אקראי ביוטיוב (אחרי שעות של חיפוש נואש!), נתקלתי בסרטון של אישה מבוגרת אחת, גברת כהן, אינסטלטורית בדימוס. כן, קראתן נכון, אינסטלטורית! היא הסבירה בצורה כל כך פשוטה וברורה איך לתקן ברז דולף, שזה היה נראה לי פתאום… אפשרי.
זה לא היה רק הסרטון. זה היה משהו בסמכות השקטה שלה, בביטחון שהיא שידרה. היא הזכירה לי את סבתא שלי, שתמיד ידעה לתקן הכל.
השראה מהלא צפוי: גברת כהן וסבתא שלי
ואז זה היכה בי. למה אני תמיד חושבת שאני צריכה איש מקצוע לכל דבר? למה אני לא מאמינה בעצמי שאני יכולה ללמוד ולעשות? האם זה הפחד מכישלון? אולי הנוחות שבלתת למישהו אחר לטפל בזה?
קראתי קצת על התמודדות עם תחושת חוסר אונים, וגיליתי מחקר מעניין של אוניברסיטת סטנפורד שטוען ש"חוסר אונים נלמד" הוא לא גזירת גורל. אפשר ללמוד להאמין ביכולות שלנו, גם אם בעבר נכשלנו. (מקור: Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House.)
אז נשמתי עמוק, לקחתי מברג, ויצאתי למלחמה.
כישלונות, פאדיחות ואמת אחת
האמת? זה לא הלך חלק. בהתחלה סיבכתי את העניינים עוד יותר. פתאום היו לי שני ברזים דולפים. כן, קראתן נכון. שניים! הייתי על סף ייאוש.
אבל אז נזכרתי בגברת כהן. היא אמרה בסרטון, עם חיוך חכם, "גם אינסטלטורים טועים לפעמים. העיקר לא לוותר."
וזה מה שעשיתי. ניסיתי שוב. קראתי עוד קצת באינטרנט (גם בפורומים של אינסטלטורים, כן!), והבנתי שעשיתי כמה טעויות קטנות.
אבל הכי חשוב, הבנתי משהו יותר גדול. הבנתי שלהתמודד עם אתגרים, גם אם הם קטנים וטיפשיים כמו ברז דולף, זה חלק מהחיים. ושהכישלון הוא לא סוף הסיפור, אלא רק חלק מהדרך.
הברז השתתק. ומה איתי?
בסוף, אחרי כמה שעות של עבודה מאומצת (ובלאגן רציני במטבח), הצלחתי. הברז השתתק. לא היה יותר טיפ-טיפ-טיפ. היה רק שקט.
אבל השקט הזה היה שונה. הוא היה שקט של ניצחון. שקט של גאווה עצמית. שקט של אמונה בעצמי.
וגם, אם להיות כנה, שקט של הקלה עצומה!
מאז, אני מנסה להסתכל על כל אתגר קטן בחיים כמו על הברז הדולף הזה. אני שואלת את עצמי: האם אני באמת צריכה עזרה מבחוץ? או שאני יכולה לנסות להתמודד עם זה בעצמי?
תתפלאו, אבל הרבה פעמים התשובה היא "כן, אני יכולה."
עוד משהו קטן לסיום (ומקור מפתיע!)
לסיום, רציתי לשתף אתכן בעוד מקור השראה. קראתי פעם בראיון עם ד"ר אדית איגר, פסיכולוגית ניצולת שואה, שהיא אמרה משהו שממש נגע לי: "הכוח שלנו נמצא בבחירות שלנו." (מקור: Eger, E. (2017). The choice: Embrace the possible. Scribner.)
וזה נכון. אנחנו תמיד יכולות לבחור איך להגיב לאתגרים שלנו. אנחנו יכולות לבחור להיות קורבנות, או שאנחנו יכולות לבחור להיות לוחמות.
אז, בפעם הבאה שאתן נתקלות בברז דולף (או בכל אתגר אחר), תזכרו את גברת כהן, את סבתא שלי, ואת ד"ר איגר. ותאמינו בעצמכן.
אני סומכת עליכן!
עכשיו, ספרו לי, מה האתגר הקטן שאתן הולכות לכבוש השבוע? מחכה לשמוע בתגובות!
