אני זוכרת את הרגע הזה כל כך בבירור. הייתי שפוכה על הספה, אחרי יום עבודה מטורף, עם קערת גלידה מול סרט דוקומנטרי על... ניהול זמן. האירוניה כמעט הרגה אותי. אבל אז הבנתי משהו: ניהול זמן זה לא רק טבלאות אקסל ואפליקציות. זה הרבה יותר עמוק מזה. זה איזון.
הבטחתי לעצמי אז שאפסיק לרדוף אחרי ה"מושלם" ואתחיל לחפש את ה"מספיק טוב". זה נשמע קל, נכון? אבל וואו, כמה זה קשה ליישום. במיוחד כשכולם מסביב מדברים על "להספיק הכל" ו"לכבוש את העולם".
אז מה זה בעצם האיזון העדין הזה? זה לא 50/50 בין עבודה לחיים אישיים. לא תמיד. לפעמים זה 80/20 לכיוון אחד, ולפעמים לכיוון אחר. זה יותר כמו ברז מתכוונן - את מכוונת אותו לפי מה שאת צריכה באותו רגע.
אבל איך בכלל מתחילים לכוון את הברז הזה? שאלה מצוינת! כי האמת? אין תשובה אחת נכונה. אבל אני יכולה לשתף אתכם במה שלמדתי (ובעיקר, במה שנכשלתי בו בדרך).
המיתוס של ה"להספיק הכל":
התחלתי מלחקור קצת. קראתי מאמרים על פרודוקטיביות, שיטות ניהול זמן, ועוד. אבל מה שהכי הכה בי היה מחקר של אוניברסיטת סטנפורד שמצא שריבוי משימות (multitasking) לא רק שלא עוזר, אלא אפילו פוגע ביכולת הריכוז והזיכרון שלנו. רגע, אז כל השנים האלה שאני מנסה לעשות שלושה דברים במקביל בעצם הרסתי את עצמי?
כן. כנראה שכן.
זה גרם לי לחשוב - אולי הבעיה היא לא שאני לא מספיקה, אלא שאני מנסה לעשות יותר מדי.
אחת הטעויות הגדולות שעשיתי הייתה להשוות את עצמי לאחרים. ראיתי חברות מצליחות, מאושרות, עם קריירה פורחת, זוגיות מושלמת וילדים חמודים. ואני? הרגשתי שאני מפגרת מאחור. אבל אז נזכרתי בציטוט של תיאודור רוזוולט: "ההשוואה היא גנבת השמחה".
אז הפסקתי להשוות. התחלתי להתמקד במה שלי. במה שאני רוצה להשיג. זה היה משחרר בצורה מטורפת.
הפסקת ההשוואה היא צעד ראשון לאיזון אמיתי.
תעדוף מחדש: האם הכל באמת דחוף?
גיליתי את מטריצת אייזנהאואר. זה כלי פשוט אבל גאוני שמחלק את המשימות שלנו לארבע קטגוריות: דחוף וחשוב, לא דחוף אבל חשוב, דחוף אבל לא חשוב, ולא דחוף ולא חשוב.
הקטגוריה "דחוף אבל לא חשוב" התגלתה כמלכודת ענקית. מיילים, הודעות, בקשות ש"חייבים לעשות עכשיו". למדתי להגיד "לא". זה קשה, אני יודעת. אבל זה הכרחי. כשאת מפנה את הזמן לדברים שבאמת חשובים, את מגלה שיש לך הרבה יותר זמן ממה שחשבת.
לגיטימציה לעצלות: כי מנוחה היא לא מותרות
פעם הייתי חושבת שאם אני לא עושה משהו כל הזמן, אני מבזבזת את הזמן שלי. טעות! הגוף והנפש שלנו צריכים מנוחה כדי לתפקד בצורה מיטבית. זה לא אומר שצריך לרבוץ כל היום מול הטלוויזיה. זה אומר לתת לעצמך רגעים של שקט, של ניתוק, של משהו שאת אוהבת לעשות.
אני, למשל, התחלתי לצייר. אני לא ציירת מקצועית, וגם לא מתיימרת להיות. אבל אני אוהבת את התהליך. זה מרגיע אותי, משחרר אותי, ונותן לי פרספקטיבה חדשה על דברים.
זה לא רק "פסיכולוגיה בגרוש", אלא צורך אמיתי. מחקרים מראים שמנוחה משפרת את היצירתיות, את הריכוז ואת מצב הרוח. אז בפעם הבאה שאת מרגישה אשמה על זה שאת "סתם" רואה סדרה בנטפליקס, תזכרי - את משקיעה בעצמך.
לתת מקום לבלתי צפוי: כי החיים הם לא תוכנית כבקשתך
הכי קשה לי היה להשלים עם העובדה שהחיים לא תמיד הולכים לפי התוכנית. תמיד יהיו הפתעות, אתגרים, דברים בלתי צפויים. וזה בסדר.
אחת התקופות הכי מאתגרות בחיי הייתה כשאיבדתי את העבודה שלי. הייתי בהלם. הרגשתי כאילו כל מה שבניתי התמוטט. אבל בדיעבד, זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי. זה אילץ אותי לחשב מסלול מחדש, לשאול את עצמי מה אני באמת רוצה לעשות, ולצאת לדרך חדשה.
אז במקום להילחם בבלתי צפוי, למדתי לקבל אותו. לזרום איתו. להסתכל עליו כהזדמנות לצמיחה.
הבלתי צפוי הוא חלק מהחיים, ולא צריך להילחם בו.
אז מה הלאה? הברז עדיין צריך כיוונון...
אני עדיין לומדת. אני עדיין נכשלת. אני עדיין מרגישה לפעמים שאני לא מספיקה. אבל אני כבר לא נותנת לזה להשתלט עלי. אני זוכרת את הברז. אני זוכרת שאני יכולה לכוון אותו לפי מה שאני צריכה באותו רגע.
המסע הזה לא נגמר. אבל אני מקווה שמה ששיתפתי אתכם יעזור לכם למצוא את האיזון שלכם. לזכור שאתם לא לבד. ושהכי חשוב זה להיות טובים לעצמכם.
עכשיו תורכם. מה הטיפ שלכם לאיזון? שתפו אותי בתגובות!
