אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. הכביסה השחורה של המתבגרים. אתם יודעים, הערימה המאיימת הזו בפינת החדר, שממנה צומחים לפעמים דברים שלא היינו רוצים לדעת עליהם? כן, זאת.
אני נעמה, ואני מודה - גם אני הייתי שם. לא רק כמתבגרת (שכמובן, הכביסה הייתה "באחריות" של אמא), אלא גם כאמא למתבגרים בעצמי. ואני אספר לכם סוד: הניצחון האמיתי פה הוא לא כביסה נקייה, אלא מערכת יחסים שפויה.
למה הם פשוט לא מכבסים?!
שאלה מצוינת. כי באמת, למה? הרי זה לא כזה מסובך. זורקים דברים למכונה, שמים קצת סבון, לוחצים על כפתור. פשוט, נכון?
טעות.
למתבגרים יש עולם שלם בראש – לימודים, חברים, אהבות, חרדות קיומיות (וגם סרטונים מצחיקים בטיקטוק, שלא נשכח). הכביסה היא פשוט… רעש רקע מעצבן. זה עוד דבר שצריך לעשות, עוד מטלה, עוד תזכורת לכך שהם לא מספיק טובים או מאורגנים.
אז מה עושים? צועקים? מענישים? לוקחים את הטלפון? (תשובה: כן, ניסיתי את הכל. התוצאה? ערימת כביסה גדולה יותר, ויחסים מתוחים יותר).
הטריק הוא לא ללמד אותם איך לכבס, אלא למה.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר (אני מצטערת, אני לא זוכרת איפה בדיוק, אבל הרעיון נשאר איתי) שטען שלהרבה מתבגרים, תחושת המסוגלות האישית קשורה ישירות ליכולת שלהם לטפל בעצמם. כביסה, מסתבר, זה חלק מזה.
אז איך עושים את זה בפועל?
- הופכים את זה למשימה שלהם, באמת שלהם. אל תשאלו "למה לא כיבסת?". תשאלו "איך אני יכולה לעזור לך להצליח בזה?". ההבדל הוא עצום.
- עושים את זה ביחד בפעם הראשונה. בלי ביקורת, בלי עצבים. פשוט מסבירים את הבסיס – הפרדת צבעים, כמות סבון, תוכניות כביסה. אני אפילו הדפסתי להם דף הנחיות פשוט ותליתי על המכונה. גיליתי שהם קוראים את זה בסתר, מתי שאני לא רואה. (מקור: ניסיון אישי מר).
- מוצאים את היתרונות. מה יוצא להם מזה? בגדים נקיים זה ברור, אבל אפשר למצוא עוד דברים. אולי זה אומר שהם יכולים לבחור מה ללבוש כל יום? אולי זה נותן להם יותר עצמאות? אולי זה פשוט עוזר להם להרגיש יותר בוגרים?
- נותנים להם לשלם על הטעויות. לא במובן הכספי (למרות שגם זה אפשרי), אלא במובן של "בסדר, כיבסת את החולצה האדומה עם הלבנות? עכשיו תצטרך ללבוש אותה ככה". לפעמים, הלקח הכי טוב הוא הלקח שנלמד מכישלון קטן.
- זוכרים שזה לא קרב. זה לא "אני נגדך". זה "אנחנו ביחד בזה". הם לא מנסים לעצבן אותנו (טוב, אולי קצת). הם פשוט מנסים להבין את העולם, ואנחנו שם כדי לעזור להם.
אבל הנה משהו שאף פעם לא חשבתי עליו עד לא מזמן: אולי הכביסה השחורה הזו היא גם סוג של ביטוי עצמי? אולי זה חלק מהזהות שלהם? פתאום, לראות את הערימה הזו, גרמה לי לתהות על האם אני נותנת להם מספיק מקום לבטא את עצמם.
יכול להיות שהפתרון הוא לא רק טכני – איך להפעיל את המכונה – אלא גם רגשי. להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות הזו, ולהתייחס לזה ברגישות.
אז הנה אתם, מצוידים בתובנות (אני מקווה) ובטיפים (אולי יעבדו, אולי לא). אבל הכי חשוב, זכרו: זה מסע. יהיו בו עליות ומורדות, ניצחונות קטנים ותבוסות גדולות. אבל בסופו של דבר, מה שחשוב זה הקשר שלכם עם הילדים שלכם.
אני יודעת שאני עדיין בתהליך. אני לומדת כל הזמן. ואני אשמח לשמוע מה עובד (ומה לא) אצלכם. שתפו אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא את הפתרון המושלם… או לפחות דרך לשרוד את הכביסה השחורה בשלום.
