אף פעם לא הבנתי את האובססיה של אנשים לשטיחים נקיים. תמיד חשבתי שזה משהו ששמור לפרסומות. עד שזה קרה לי. כתם יין אדום, עקשן במיוחד, על שטיח בהיר שקיבלתי מסבתא. כן, סבתא. הלחץ עלה.
ניסיתי הכל. כל מה שכתוב באינטרנט, כל מה שאמא אמרה, כל מה שדודה גוגל הציעה בנימוס. סודה לשתייה, חומץ, מלח גס, אפילו ספריי לשיער (נואשתי!). כלום. הכתם פשוט צחק לי בפנים, מזכיר לי את הכישלון שלי.
ואז, רגע לפני שהרמתי ידיים והחלטתי לקרוא לשטיח "אמנות מודרנית", הבנתי משהו.
אולי הכתם הזה לא נועד להיעלם.
(רגע, אני יודעת מה אתן חושבות – "נו, באמת, נעמה? פתאום פילוסופיה בגרוש?").
אבל חכו רגע.
מקור בלתי צפוי – האומנות היפנית קינצוגי
נתקלתי במקרה בכתבה על קינצוגי – אומנות יפנית עתיקה של תיקון כלי חרס שבורים בעזרת זהב. לא להסתיר את השברים, אלא להדגיש אותם, להפוך אותם לחלק מהיופי של הכלי. השברים מספרים סיפור. הם חלק מהזהות שלו. (מקור: ספר "Kintsugi: The Japanese Art of Embracing the Imperfect" โดย Tomas Navarro)
זה היכה בי כמו ברק.
אולי הכתם הזה, כמו השברים בקינצוגי, הוא לא פגם, אלא חלק מהסיפור שלי. חלק מהחיים שלי. הוא מזכיר לי את הערב ההוא, את הצחוק, את החברים, את היין שנשפך בטעות.
זה לא אומר שלא המשכתי לנסות להסיר את הכתם. אבל הפעם, עשיתי את זה עם גישה אחרת. לא מתוך לחץ, אלא מתוך סקרנות.
ניסיתי חומר ניקוי אנזימטי לשטיחים – גיליתי שהוא עובד מצוין על כתמי דם ושתן (כן, בדקתי – יש לי חתול), אבל לא על יין אדום עקשן. (מקור: אתר "The Spruce" – מדריך לניקוי שטיחים).
הכתם שלא ירד – שיעור על קבלה
בסופו של דבר, הכתם נשאר. דהוי, אבל נשאר. ואת יודעת מה? אני בסדר עם זה.
השטיח הזה, עם הכתם שלו, הפך ליקר לי יותר מכל שטיח אחר שהיה לי. הוא מזכיר לי שאפשר לאהוב דברים, אפילו עם הפגמים שלהם.
וזה, חברות, הלקח הגדול מהכתם שלא ירד מהשטיח.
זה לא רק על ניקיון. זה על קבלה. קבלה של עצמנו, של החיים שלנו, עם כל הכתמים והשברים שהם מביאים איתם.
- החיים לא תמיד יהיו מושלמים. וזה בסדר.
אני יודעת, זה קל להגיד את זה, אבל קשה ליישם. אני עצמי נאבקת עם זה כל יום. אבל כל פעם שאני מסתכלת על השטיח הזה, אני נזכרת שגם הפגמים יכולים להיות יפים.
אז מה עכשיו? להרים ידיים ולהשאיר את הכתמים לנצח? לא בהכרח. אבל אולי, בפעם הבאה שיקרה משהו לא נעים, ננסה להסתכל על זה מזווית אחרת. אולי נמצא שם שיעור, תובנה, או סתם סיפור טוב לספר.
ואם אתן שואלות אותי, זה הרבה יותר חשוב משטיח נקי.
אגב, מה הכתם שלכן בחיים? זה שאתן מנסות כל כך להסתיר, אבל בעצם מספר את הסיפור הייחודי שלכן? אני באמת רוצה לשמוע. כי אולי, יחד, נוכל למצוא את היופי גם שם.
