אוקיי, אני חייבת להתוודות. הייתי מכורה. מכורה לשואב הרובוטי שלי. קראתי לו רובי, ואני מודה, ניהלנו סוג של מערכת יחסים. הוא הבטיח לי בית נקי בלי מאמץ, ואני האמנתי לו.
אבל אז...הגיעה נקודת השבירה.
מצאתי את רובי תקוע שוב. לא סתם תקוע - תקוע ליד ערימת פירורים עצומה. הסתכלתי עליו, והבנתי משהו: רובי לא באמת חוסך לי זמן. הוא חוסך לי מחשבה. וזה, חברים, ההבדל הגדול.
התחלתי לתהות, מה עוד אני מעבירה לאוטומציה? האם אני מאבדת משהו בדרך?
(רגע של גילוי: מסתבר שאני לא לבד. מחקרים מראים שאוטומציה מוגזמת עלולה להוביל לתחושת ניתוק וחוסר שליטה. מי היה מאמין?)
הרי כולנו מחפשים קיצורי דרך. אבל מה אם הדרך היא העיקר?
האמת המרה (והמתוקה): הרובוט לא פתר לי את הבעיה, הוא רק הדחיק אותה.
אני אסביר. הבעיה האמיתית לא הייתה "לנקות את הבית". הבעיה הייתה חוסר איזון בחיים שלי. עבדתי יותר מדי, נחתי פחות מדי, והבית הפך לשדה קרב של חפצים ובלגן. רובי היה פלסטר על פצע עמוק.
אז מה עשיתי? התגרשתי מרובי. (טוב, לא באמת התגרשתי, אבל הבנתם את הפואנטה). החלטתי לחזור לשיטות של פעם, אבל עם טוויסט.
האלטרנטיבה המפתיעה: ניקיון כתרפיה (ולא, אני לא צוחקת).
לפני שאתם מגלגלים עיניים, תנו לי להסביר. התחלתי לנקות את הבית במודעות. קצת כמו מדיטציה. לשים מוזיקה טובה, להתמקד בתנועה, להרגיש את המגע של המטלית על המשטח.
זה נשמע הזוי, אני יודעת. אבל קרה משהו מדהים. הניקיון הפסיק להיות מטלה והפך להיות... זמן לעצמי. זמן לחשוב, להירגע, להתחבר לחלל שלי.
(אגב, מתברר שיש מחקרים שמראים שפעולות מונוטוניות כמו ניקיון יכולות להפחית חרדה ולהגביר תחושת שליטה. מי היה מאמין שניקיון יכול להיות יותר בריא מספה ונטפליקס?)
אבל רגע, אני לא הופכת עכשיו לגורו של ניקיון. אני עדיין שונאת לשטוף כלים. אבל למדתי משהו חשוב:
הסוד הוא לא להימנע ממטלות, אלא לשנות את הגישה אליהן.
מצאתי שילוב מנצח: ניקיון מודע פעמיים בשבוע, ועזרה קטנה מחברה שמנקה לי את הבית פעם בחודש. זה עולה לי יותר מרובי, אבל זה שווה כל שקל.
למה? כי זה נותן לי יותר משקט נפשי. זה נותן לי זמן. זמן לעשות דברים שאני אוהבת, זמן להיות עם האנשים שאני אוהבת, זמן פשוט... להיות.
(מחשבה שעלתה לי תוך כדי כתיבה: האם אנחנו כל כך עסוקים בלחסוך זמן, שאנחנו שוכחים מה אנחנו רוצים לעשות איתו?)
החלופה הזו לא מושלמת. יש ימים שאני מתעצלת, יש ימים שהבית מבולגן. אבל אני כבר לא מרגישה אשמה. כי אני יודעת שאני עושה את הבחירה הנכונה עבורי.
אז אם גם אתם מרגישים שאתם מאבדים משהו במירוץ אחרי הנוחות, אני מזמינה אתכם לעצור רגע ולחשוב. מה באמת חשוב לכם? מה אתם רוצים להחזיר לחיים שלכם?
אולי התשובה נמצאת דווקא במקום הכי לא צפוי: במטלית, בדלי ובשקט של הבית המצוחצח.
אה, ורובי? הוא מחכה בסבלנות במחסן. אולי יום אחד עוד נשלים. אבל בינתיים, אני מאושרת בלעדיו.
מה איתכם? יש לכם הרגלים אוטומטיים שאתם רוצים לשבור? שתפו אותי בתגובות!
