אני חייבת לשתף אתכם במשהו. זה התחיל כמו עוד מטלה שגרתית, אבל הסתיים בתובנה מטלטלת. לקחתי את שמיכת הפוך שלי למכבסה. שמיכה מפנקת כזו, שחיבקה אותי בלילות קרים ועטפה אותי בתחושת ביטחון. תמיד האמנתי שהיא נקייה. טעות.
האמת, קצת הזנחתי אותה. בין עבודה, חברים, וניסיונות נואשים להבין איך לעזאזל מסדרים את החיים האלה, הכביסה שלה נדחקה לפינה. ידעתי שאני צריכה לנקות אותה, אבל תמיד דחיתי. "יהיה זמן," אמרתי לעצמי. "זה לא דחוף."
אז הנה הגעתי למכבסה, גוררת את השמיכה הענקית הזאת. התביישתי קצת. היא נראתה קצת עייפה, בלשון המעטה. אבל מה שקרה אחר כך... זה כבר היה מעבר ל"קצת עייפה".
הכנסתי אותה למכונה תעשייתית ענקית, כזו שגורמת לכל כביסה להיראות כמו מערבולת צבעונית. הוספתי את כמות הסבון המומלצת, ואז, אחרי רגע של היסוס, קצת יותר. בכל זאת, שמיכה אחת, לא? הפעלתי את המכונה והמתנתי.
אחרי כמה דקות התחלתי לשים לב למשהו מוזר. המים במכונה נעשו... כהים. כהים מאוד. כמו תה חזק, רק יותר בוצי. בהתחלה חשבתי שמשהו לא בסדר במכונה, אולי היא לא נקייה. אבל ככל שהכביסה התקדמה, הבנתי את האמת המרה.
זה לא היה לכלוך של המכונה. זה היה לכלוך של השמיכה שלי. כל הזיעה, השומן, תאי העור המתים, האבק שהצטבר במשך חודשים, שנים, יצאו החוצה בזרם סוחף. זה היה מגעיל. פשוט מגעיל.
עמדתי שם, המומה. איך יכול להיות שיש כל כך הרבה לכלוך בתוך משהו שחשבתי שהוא נקי? איך יכול להיות שדחיתי את הניקוי הזה כל כך הרבה זמן?
ברגע הזה הבנתי משהו חשוב. לפעמים אנחנו חיים באשליה של ניקיון. אנחנו חושבים שהכל בסדר, שהחיים שלנו מסודרים, אבל מתחת לפני השטח מסתתרים דברים שאנחנו מעדיפים לא לראות.
והלכלוך הזה, הוא לא רק פיזי. זה יכול להיות גם רגשי, מנטלי, רוחני. זה יכול להיות דפוסים התנהגותיים שמגבילים אותנו, מחשבות שליליות שמכרסמות בנו, מערכות יחסים רעילות שאנחנו מתקשים להשתחרר מהן.
אז מה עושים?
קודם כל, מפסיקים להדחיק. מסתכלים על הלכלוך בעיניים. זה לא נעים, אבל זה הכרחי. כמו שאומרת ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, "אנחנו לא יכולים לברוח מהרגשות שלנו, אנחנו יכולים רק להתמודד איתם." (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham.)
אחרי שזיהינו את הלכלוך, צריך לנקות אותו. זה יכול להיות תהליך ארוך ומייגע, אבל זה שווה את זה. זה יכול להיות טיפול פסיכולוגי, שיחות כנות עם חברים, ניקוי רעלים דיגיטלי, מדיטציה, או כל דבר אחר שעוזר לנו להשתחרר מהדברים שמכבידים עלינו.
חשוב לזכור שזה בסדר לבקש עזרה. בדיוק כמו שלא יכולתי לנקות את השמיכה הענקית לבד, לפעמים אנחנו צריכים עזרה כדי לנקות את הלכלוך הפנימי שלנו. אין בזה שום בושה. להיפך, זה סימן של חוזק.
אני למדתי את הלקח שלי. עכשיו אני מקפידה לנקות את שמיכת הפוך שלי באופן קבוע, ואני גם משתדלת להיות יותר מודעת ללכלוך הפנימי שלי.
ואתם? מתי בפעם האחרונה ניקיתם את השמיכה שלכם?
ההבנה הזו הדהדה חזק. הבנתי שלפעמים, אנחנו צריכים להסתכל לתוך המכונה המלוכלכת של החיים שלנו, לראות את הבוץ שמסתתר שם, ולקבל החלטה אמיצה להתחיל לנקות. זה לא תמיד יהיה קל, אבל זה יהיה שווה את זה.
אבל הנה טוויסט בעלילה. אחרי שהשמיכה יצאה נקייה, היא הייתה שונה. לא רק ריחנית ורכה, אלא... אחרת. כאילו השילה מעליה משקעים של זמן, דאגות, לחצים. היא הייתה קלילה יותר, אוורירית יותר.
וזה גרם לי לחשוב: אולי הלכלוך הזה, כל מה שהשמיכה ספגה, הוא גם חלק מהסיפור שלה. חלק מהחיים שלה. ואולי גם אנחנו, הלכלוך שאנחנו סוחבים איתנו, הוא חלק מהסיפור שלנו. חלק ממה שעושה אותנו מי שאנחנו.
אז אולי, במקום לפחד מהלכלוך, אנחנו יכולים ללמוד לקבל אותו. להבין שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ושגם הוא יכול ללמד אותנו משהו.
אבל הנה שאלה שנשארה איתי, ושאני עדיין מתלבטת לגביה: האם באמת אפשר לאהוב את הלכלוך? האם אפשר להעריך את החלקים המאובקים, המוכתמים, הלא מושלמים שלנו? או שאנחנו צריכים תמיד לשאוף לניקיון מוחלט, לחוסר פגמים?
אני לא בטוחה שיש לי תשובה חד משמעית. אני חושבת שזה תלוי. תלוי בלכלוך, תלוי בנו, תלוי בנסיבות.
אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות: המסע הזה, המסע אל הניקיון, הוא מסע מתמשך. הוא מסע של גילוי עצמי, של צמיחה, של התפתחות. והוא מסע ששווה לצאת אליו. גם אם הוא מתחיל בשמיכת פוך מלוכלכת במכבסה.
ועכשיו, ספרו לי אתם: מהו הדבר האחרון שגרם לכם לשנות את זווית הראייה שלכם?
